יש אנשים שאתה מלווה כל כך הרבה שנים, עד שאתה מתחיל להרגיש שאתה מכיר אותם קצת יותר מדי. אליניב ברדה הוא אחד האנשים האלה.ליוויתי אותו עוד כשהיה אפרוח. רבים וטובים היו שם כדי לעזור לו לבקוע מהביצה, ומאז הוא הספיק להטיל ביצי זהב; להפוך לנסיך לב אדום, לאחד הסמלים הגדולים של הפועל באר שבע, ולמי שחתום על שתיים מתוך שלוש האליפויות הרצופות בעידן ברק בכר. בהמשך הגיע גם הגביע כמאמן, וגם כמה רגעים שבהם הכדורגל הזכיר לו, ולכולנו, שהוא לא תמיד משחק ילדים. אחד מהם התרחש במסדרונות סורוקה, כשיצא מחדר הצנתורים, פניו חיוורות וחיוך נבוך מרוח עליהן. יש תמונות שנשארות איתך. זו אחת מהן.שבור לב איבד את משרתו לרן קוז`וך, אחרי אותו הפסד בלתי נתפס למכבי פתח תקווה בגמר הגביע. ראיתי אותו יוצא מהדלת הראשית של מועדון נעוריו, כשהוא משאיר מאחוריו הרבה יותר מכיסא של מאמן. ואז, כמו בסיפורים שבהם הגיבור נדרש לצאת למסע כדי להבין מי הוא באמת, הוא הגיע להפועל תל אביב; מועדון עם הרבה היסטוריה, המון געגועים ומעט מאוד סיבות לאופטימיות. ברדה לקח גרוטאה, והעביר אותה טסט. בדרך לשמאי הרכב הוא גם זכה בגביע הטוטו והתחיל לאוורר את ארון הגביעים בוולפסון. מתברר שגם ארונות גביעים זקוקים לפעמים לפתיחת חלונות. ואמש, בטוטו טרנר, נסגר עוד מעגל קטן, מתוק במיוחד. עמדתי מולו כשסיים את סיבוב הניצחון שלו. אין לי מושג אם נרשמה לחיצת יד אמיצה בינו לבין קוז`וך. ייתכן שכן, ייתכן שלא. אבל אני מוכן להמר על דבר אחד: חיוך רחב כל כך לא נראה על פניו כבר הרבה זמן. ניצחון כזה, על היריב שירש את מקומך במועדון שבו גדלת, הוא לא עוד שלוש נקודות. הוא מסוג הניצחונות שגורמים לך לרצות להתקשר הביתה, גם אם הבית נמצא במרחק כמה רחובות בלבד מזירת האירוע.אפשר רק לדמיין את השאגה שבקעה בבית משפחת ברדה בנאות לון. ההורים פלורה וחיים, מי שהיה מאמנו האישי של ״אליה״, התקשו הפעם לשמור על פאסון. יש ניצחונות שאתה חוגג עם פלקאו וצ׳יקו בחדר ההלבשה, ויש ניצחונות שאתה חוגג עם הפמליה. נדמה לי שזה היה מהסוג השני.ברדה צעד עם הפועל תל אביב בארץ חרבה. כמו שעשה בבאר שבע אחרי שחזר מבלגיה והצליח להפריח את השממה, הוא עושה עכשיו גם לצידו של סלים טועמה. יש לו כנראה כישרון מיוחד לזהות מקומות שבהם אחרים רואים בעיקר אבק ובלאגן, ולדמיין אותם בשלבי השגשוג והקידמה. דומה במשהו לחזון של שף ראמזי שהופך דוכני נקניקיות בלי טעם ובלי ריח למסעדות גורמה.מכל זווית אפשרית, הניצחון על באר שבע בטרנריה הוא הישג אדיר עבורו. בדרך מבמת השמחה לחדר ההלבשה, עצרו אותו כמה אוהדים מקומיים וביקשו סלפי. זה היה רגע קטן, כמעט אגבי, אבל נדמה לי שהיה בו משהו סמלי. ברדה מצא בית חדש, אבל באחד הפרוזדורים שבלבו עדיין זורם דם באר שבעי סמוק. הוא יכול ללבוש אדום אחר, אבל יש דברים שלא מחליפים עם המעבר בין מועדונים.בתכל׳ס זה היה דו־קרב בין שתי קבוצות ברמה דומה, משחק שבו כל צד שלח מהלומות, אבל הנוקאאוט נשמר לרגע האחרון. שניות לפני שקוז`וך היה יכול להסביר לנו שתיקו שיקף את יחסי הכוחות, דניאל דאפה השאיר את אלקוקין מול מרציאנו, והילד, במיומנות של חלוץ מנוסה מהשנתון של אלי יאני, שלח את באר שבע לקרשים.יש משהו כמעט אירוני בכך שבזמן שבאר שבע מתהדרת ברכש נוצץ ובשמות שאמורים להבטיח לה אליפות שנייה ברציפות, הפועל תל אביב נותנת לילדים לשחק. לפעמים מסתבר שהדרך הקצרה ביותר לבניית קבוצה היא פשוט לתת לכשרונות המקומיים לשחק כדורגל במקום להשאיל אותם לעונות התחשלות אינסופיות. אגב, מישהו יודע מתי איתי חזות חוזר הביתה מהגלות באשדוד?צריך לומר ביושר: תיקו באמת היה משקף יותר. בעיקר לנוכח ההחמצה הכפולה של זאהי אחמד בדקות הסיום. גם לא כל ההחלטות המקצועיות היו הפעם מהסוג של לגזור ולשמור. ג`אבון איסט, שאמור להיות חלוץ טבעי, הוסט לקו והתברבר בכנף בלי לספק את הערך המוסף המצופה ממנו. אמנקווה פורסון הוא לא קינגס, ואמאדור לעולם לא יהיה הלדר לופס. מיגל ויטור, בינתיים, נותר עם הלשון בחוץ אחרי עוד ערב מתיש, השני ברציפות, המתווסף להפסד המעליב מרגלי אופי כרתים הבינונית. בעוד ונטורה ואליאל פרץ בולטים בחסרונם, אמיר גנאח, מהבולטים על הדשא, שוב פינה את מקומו בשלב מוקדם מדי של הערב, מה שהקל על קוקו את החיים. כשהעסק כבר היה גמור, נזכרו לצרף את יונס מלדה למערכה. זה היה קצת כמו להזמין אורח לארוחה אחרי שכבר פינו את השולחן.ברדה, מצידו, רעב לתואר הכי גדול שלו בקריירת האימון. האיש שפעם היה הפנים והתסרוקת של באר שבע, זה שהקהל המקומי ראה בו כמעט בן משפחה, חזר לטרנר כאורח ויצא ממנו כמנצח. לא כאחד שמחפש נקמה, לא כמי שמבקש לסגור חשבון, אלא כמאמן שהצליח לבנות לעצמו חיים חדשים במקום שבו רק מעטים האמינו שיצליח.