1. פערים. לפני כמה שנים, תיארתי כאן את הפער בין "ליגת ישראל הראשונה" ל"ליגת ישראל השנייה". הליגה של ארבע/חמש הקבוצות הגדולות, וכל היתר. בעונה שעברה, כשהפועל פ"ת הבליחה פנימה והפועל ת"א חזרה מהליגה השנייה ישר לפלייאוף העליון, עוד האמנו שמשהו בגבולות הישנים היטשטש. אבל העונה הזו, אנחנו שוב נוכחים לדעת שחזרנו לאותה פרדיגמה ישנה - והפערים בין שתי הליגות הנפרדות רק הולכים וגדלים.
מכבי תל אביב, מכבי חיפה, הפועל באר שבע, הפועל תל אביב ובית"ר ירושלים חיות בפאזה משל עצמן. הסגלים שלהן עמוקים, מכילים בתוכם המון איכות (כמעט שני שחקנים טובים על כל עמדה), וברור שבקרבות ביניהן תוכרע האלופה, הקבוצות שישחקו באירופה ובסבירות גבוהה גם זוכות התארים האחרים (גביע הטוטו וגביע המדינה). אם בעונה שעברה ראינו פערים, הרי שהעונה גם הכישרונות המסוימים שהסתובבו ב"ליגת ישראל השנייה" (למשל יאיר מרדכי ודניאל וורקו, שני שחקני הרכב בק"ש והפועל ר"ג, שהפכו לשחקני ספסל במכבי חיפה ובית"ר) - נבלעו מיידית על ידי הכסף והיכולות של הגדולות.פערים בין קבוצות עשירות וחזקות לבין כל היתר קיימים בכל ליגה. אבל נדמה שמה שבולט במיוחד כאן הוא לא רק האיכות והעוצמה של חמש הגדולות - אלא בעיקר החולשה של יתר תשע הקבוצות. והעובדה שמבין התשע, המשחק פתוח לגמרי - כל קבוצה יכולה לנצח כל קבוצה, והתוצאות נעות במשהו שנע בין "סקוריגאמי" לפול התמנון. רנדומלי לגמרי. וכשכל אחת מהן תפגוש את הטופ 5, זה ברוב המקרים ייגמר בתבוסה - כמו שקרה להפועל חיפה, שהיא בוודאי לא הכי חלשה ב"ליגת ישראל השנייה", כשהגיעה אתמול לבלומפילד וקיבלה 6:2.
וזה צריך לשים גם בפרופורציות את התוצאות של "ליגת ישראל השנייה" מול הטופ 5. לכל קבוצה יש את הרצף האכזרי שלה מול הגדולות, שממנו בסבירות גבוהה (גם אם לא מוחלטת) היא תצא עם אפס נקודות והרבה כדורים ברשת. זה לא בהכרח משקף - והפרופורציות יחזרו כשהקבוצות הללו יחזרו לשחק בליגה שלהן. במילים אחרות, החלוקה לפלייאופים אמנם יכולה להיות בעייתית מבחינה ספורטיבית - אבל היא לחלוטין משקפת את המציאות שלנו. ועכשיו, נותר רק לשאול מי תהיה הקבוצה השישית בפלייאוף העליון. מי תברח מ"ליגת ישראל השנייה" ל-AIRBNB קצר בליגה של הגדולות באמת.
2. דניאל דאפה. אליניב ברדה הוא מאמן כדורגל מוכשר, לכל הדעות. לכל מי שרואה כדורגל בשנים האחרונות ברור שיש כאן אישיות שהיא לא תמיד קלה לעיכול (בעיקר ליריבים שלו), אבל מישהו שיודע לחבר קבוצה - לקחת תלכיד אנושי עם לא מעט בעיות, ולהפוך אותו למשהו שקשה עד בלתי אפשרי להכניע. זו היכולת של ברדה, וזה הדבר המדהים שהוא עושה בהפועל ת"א - מפה לשם, כבר עונה שלישית.
ברדה. הפך את הפועל ת“א לקשה להכנעה (Getty)
אבל יכול מאוד להיות שההישג הכי גדול בקריירה של ברדה לא יהיה אליפות או עוד גביע לארון - אלא דווקא הפרויקט שלקח עם דניאל דאפה. מקרה קלאסי שבו ברדה האמין במשהו שכל מתבונני הכדורגל לא הצליחו לראות - מי שהיה מוכן להישכב על הגדר בשביל חלוץ בן 18, שהחמיץ והחמיץ והחמיץ, לפעמים גם עלה להפועל ת"א בנקודות, עד שמתישהו הכדור ייכנס.
גם אני ביקרתי בדיעבד את ההחלטה להחתים את דאפה, בטח בסכום שהוא הגיע. אבל יכול מאוד להיות שהסיפור של דאפה עוד יוכיח שכולנו טעינו בענק. העונה הזאת של דאפה היא עונה לא רעה בהתפתחות - אחרי עונת פתיחה מאוד קשה, העונה כבר יש לו חמישה שערים בכל המסגרות (שניים בליגה ועוד שלושה בגביע הטוטו), והשער שהוא כבש נגד הפועל ירושלים היה שער גדול של חלוץ - שער של שחקן עיקש, רעב, שמבקש להוכיח את עצמו אחרי שכל העולם הספיד אותו.
צריך להגיד שהיו כבר נקודות בעבר בהן הרגשנו שזה סוף סוף מתחבר לו, לדאפה. בפעמים הקודמות די נכזבנו. אבל אולי הראייה שלנו (וגם שלי אישית) קצרה מדי. אולי מה שברדה רואה הוא שחקן בתחילת הדרך, שנזרק במהירות למים קרים ולאט לאט לומד לשחות. הדגש הוא על ה"לאט לאט". מי יודע? אולי בסוף ברדה יתברר כחכם יותר מכולנו.
3. טבריה. אחרי עוד שבוע שבו ההארי הודיני של הכדורגל הישראלי שוב הצליח לשבור את השלשלאות ואיכשהו לצאת בחיים - נשאר רק לשאול שאלה אחת: איך לעזאזל אוכלים אותך, עירוני טבריה?
כי כשמסתכלים נטו על הספורט - עירוני טבריה היא סיפור מעורר השראה. מועדון ששוב ושוב נתקל בקשיים: מופחתות לו נקודות (תכף הולכות לרדת עוד שלוש), שחקנים שלו נחקרים, חשבונות מעוקלים, בעלים יושבים במעצר - ואחרי כל זה, עירוני טבריה עולה לדשא פעם אחר פעם ומסרבת להיכנע. מסרבת להפסיד.
לפעמים היא תנצח בקושי, לפעמים (כמו אתמול) היא תסחוט נקודה בדקה ה-92, אבל היא לא מתכוונת להיות הקלישאה של קבוצה קטנה. היא לא כאן כדי להיות היורשת של שורת מועדונים - מצפרירים חולון ועד הפועל רעננה - שעשו סיבוב של כמה שנים והלכו. בכל פעם מחדש, היא מצליחה לקום מהקרשים ואיכשהו להישאר עומדת בקרב האגרוף המשוגע הזה.
אבל כשמסתכלים על כל מה שהוא לא ספורט (לכאורה) - עירוני טבריה היא סיפור מעורר חלחלה. קבוצה של אנשים מפוקפקים, שהשתמשו בכל טריק אפשרי - מעל ומתחת לשולחן - כדי לרמות את המערכת. וזה רק ממה שאנחנו יודעים: לכו תדעו מה עוד קורה במחשכים שאנחנו לא יודעים עליו?
איך אפשר בכלל להתמסר לסיפור המרגש של קבוצה קטנה מהפריפריה שנלחמת בגדולה ויכולה להן - כשהאמון הבסיסי נפגע? מי שכבר ראינו, פעם אחר פעם, שלא היסס לעקם את הסרגל למען הישרדותו האישית - האם הוא יכול בכלל לעצור? האם אפשר בכלל להאמין לפרויקט הזה, שאין עוד איזה טריק או עבירה שמתחבאת ותצוץ יום אחד?
טבריה. אנומליה (ברני ארדוב)
בדיוק בשביל זה - אמורות להיות רשויות חוק, ובתי דין, והתאחדות לכדורגל. ברשותכם, אצטט כאן את שגיא כהן: אם עירוני טבריה היא כל מה שאומרים שהיא, היא לא צריכה להיות חלק מהכדורגל הישראלי - לא המקצועני, וגם לא בכלל. אבל אם היא לא - כדאי מאוד שנדע בקרוב.
המנצח: אלעד מדמון. אפרופו חלוצים שמיהרנו להספיד, גם השידוך בין מדמון למכבי ת"א זכה ללא מעט ביקורות. אבל העונה הזו, ראינו לא מעט רגעים שגורמים לנו - אולי - לחשוב מחדש. שער ובישול בדרבי, וגם שער ובישול אתמול, מעידים שאולי מדמון חיכה למאמן הנכון כדי שהנצרה תשתחרר. בכל מקרה, אתמול הוא סייע מאוד לקבוצה שלו לתת קונצרט.
המפסיד: רוני לוי. הוא אמנם טכנית לא הפסיד, אבל ה-1:1 של מכבי נתניה מול עירוני טבריה הוא הכי הפסד שתיקו יכול להיות. משחק שאותו נתניה היתה חייבת לנצח, אם היא באמת רוצה להבדיל את עצמה מ"ליגת ישראל השנייה". ושורת ההחמצות המדהימה שלה, יחד עם עוד כל מיני פקשושים בתחילת הדרך, מעידה שהיא עדיין לא חלק מה"טופ 5". כמאמר השיר, אולי צריך לתת לזה עוד זמן.
המספר החזק: 3. הפועל ת"א נתנה אתמול שלישייה להפועל ירושלים, ובכך שברה רצף - בשלושת הביקורים האחרונים שלה בטדי נגד הפועל ירושלים, היא לא הצליחה להבקיע. שלושה משחקים לאורך כמעט שלוש שנים, שהסתיימו עם 0:0 במפגש האחרון ופעמיים 2:0 (בליגה ובגביע) ב-2024. וכמה סמלי שהאדם האחרון שהבקיע לה עד המשחק אמש - היה עבורה גם במשחק שבו הרצף נשבר. עומרי אלטמן.
השם החם: יאניק ללינדאל. חוץ מהשם עצמו שהוא בהחלט מדליק (שעושה חשק לכתוב שיר שחקן על הלחן של "לינדה לינדה יא ללינדאל"), המגן הסורינאמי הוא סוג של נוק אאוט לגישה שאנחנו אוהבים לחזור עליה - זו שמבקשת לתת זמן לזרים. ברוב המקרים, בהחלט צריך לנשום ולתת להם את הזמן להתאקלם - אבל יש שחקנים שהכללים האלה לא חלים עליהם. כמו ללינדאל, שאחרי עשר דקות במדים של הפועל ת"א - כבר בישל שער נגד הפועל פ"ת. אתמול הוא הוסיף עוד שני אסיסטים ותרומה התקפית נהדרת, והוכיח שלפעמים יש זרים שהם השקעה מיידית - ולא לטווח ארוך.
שער השבת: עוז בילו (מכבי נתניה) נגד עירוני טבריה. לנתניה היו הרבה מאוד החמצות באצטדיון בראל שבנוף הגליל, אבל כשזה כבר נכנס לה - זה נכנס בגדול. השער שבילו הבקיע - באותה בעיטת וולה שבה ניצל את השטח המת, היה שילוב נהדר בין מקריות לאמנות. הוא היה מקרי - כי ספק אם מישהו יכול היה לכתוב מראש את הכדור שיוסט ויפגע בדיוק ברגל. אבל דווקא בגלל המקריות - הוא גם היה גאוני, בטאץ' מושלם, שהוכיח כמה בילו הוא כישרון שאין רבים כמוהו ב"ליגת ישראל השנייה".
אל תשכחו את: בני סכנין. פתחנו בפערים ונסיים איתם - כי אם יש קבוצה שמצליחה לגרד את השוליים, ולמתוח קצת את החמישייה הראשונה - זו סכנין של יוסי אבוקסיס, מאמן שנראה בהחלט בירידה בשנים האחרונות, אבל אולי דווקא במקום הכאוטי שהוא סכנין - מצא מקום שבו הוא יכול לפרוח. והמספרים איתו - יש לו כבר 10 מ-12 האחרונות בליגה, כולל 0:0 מול מכבי תל אביב שביחסי הכוחות הוא הישג פנומנלי, ומעל לכל - בתוך הבליל הרנדומלי של הקבוצות, נראה שגם אם אין שם כישרון, יש שם דרך של מאמן שהוא שועל קרבות ותיק - וכזה שיהיה קשה להכניע, בין אם בליגה הראשונה או השנייה שמרכיבות את ליגת העל שלנו.
נ.ב. אל תשכחו להצביע. זה בנפשנו.