המשחק של ארגנטינה מול שווייץ היה המשך ישיר לכל שלב שמינית הגמר: כל המשחקים צמודים, ובחלק גדול מהמקרים, דווקא הנבחרת שהייתה פחות טובה – אבל בעלת שם גדול יותר – היא זו שעלתה. לדוגמא, מקסיקו הייתה טובה יותר מהולנד, אלג'יריה לא נפלה מגרמניה, צ'ילה נתנה קרב שקול לברזיל ושווייץ הייתה יריב שקול לגמרי מול מסי וחבריו. עושה רושם שהשמות מנצחים ולא היכולת על הדשא.
אנחנו אמנם יכולים להיות מרוצים מכך שהמשחקים צמודים מאוד, ופעם אחרי פעם אנחנו מקבלים דרמות בזכות הרמה המאוזנת, אבל מבחינת היכולת יש המון סימני שאלה – בכל אחת מהנבחרות הגדולות והמועמדות לזכייה.
פוגבה. יש עתיד בצרפת (gettyimages)
לב. יש לו יתרון קל (gettyimages)
ארגנטינה הייתה גרועה מול שווייץ, אפילו גרועה מאוד. ההתקפה שלה הייתה מזעזעת. גונסאלו היגוואין היה לבד, אנחל די מריה שיחק מאוד רחוק מהשער וליונל מסי כמעט ולא הורגש, לעומת שלב הבתים בו היה מאוד משמעותי. כרגע נראה לי שאין שום דרך בארגנטינה, וממש לא התרשמתי ממה שראיתי מהם עד עכשיו בטורניר.
גם הולנד, לדוגמא, עברה מכדורגל התקפי ויצירתי בשלב הבתים, לכדורגל הגנתי ובמשך יותר משעה לא הגיעה לשום מצב מול מקסיקו. כנראה שהחשש לעוף הביתה גורם למאמנים לשחק מבוקר ונסוג יותר, וזה בא לידי ביטוי על הדשא.
שתי נבחרות שייפגשו ברבע הגמר הן צרפת וגרמניה. הצרפתים צריכים להודות לאניימה, רק בזכותו הם יהיו בין שמונה האחרונות. פוגבה, שבעיניי הוא יאיא טורה החדש, ורפאל וראן, הם שניים מדור העתיד המוכשר של דידייה דשאן, ונראה שהאווירה שם טובה הרבה יותר לעומת השביתות שהיו בעבר. למרות זאת, הם היו מאוד בינוניים מול ניגריה, וממש אין מה להתלהב מהיכולת. מול גרמניה יהיה שקול מאוד, אבל לגרמנים – שלא היו טובים מול אלג'יריה – יש יתרון קל.