כבר לא משחק: הנשים באיראן נאבקות להיכנס למגרשי כדורגל

את הלילה של ה-29 בנובמבר 1997 ברחובות טהרן יתקשו לשכוח. באותו יום אומה שלמה הסירה את מסכת עקרונותיה הדתיים, החברתיים והפוליטיים השמרניים והתמסרה לרגש, במה שכונה בזמנו "ערב מהפכת הכדורגל". המדינה השיעית הגדולה בעולם העפילה אז לראשונה מאז 1978 למשחקי גביע העולם אחרי שהדיחה את אוסטרליה במשחק של להיות או לחדול.
 
שלא תטעו: גדול ככל שיהיה, עניין ההעפלה היה רק סיפור מסגרת זניח עבור העין המערבית שהתבוננה מהצד. כי באותו רגע קיבלנו איראן אחרת, מתקדמת, שוויונית ודמוקרטית, ולו רק לערב אחד. כי הכדורגל במדינה חולל אז הישג חברתי אדיר שלא נראה במשך 3 עשורים.
 
כשבמלבורן נשמעה שריקת הסיום, ניתנה בטהרן האות לתחילת החגיגות. הרחובות הציגו מופע חילוני שלא נראה כדוגמתו מאז המהפכה האיסלאמית ב-1979. אפילו אנשי משמרות המהפכה והבסיג', עליהם הוטלה המשימה לשמור על הצביון הקפדני במדינה, עמדו חסרי אונים לנוכח מחול הבלהות שכלל אין-ספור מקרים של טאבו מהמערב. רבים מהם אף פשטו את מדיהם כאוכפי השלטון, לבשו מדי חירות ולקחו חלק בסימפוזיון הלאומי.
 
זו הייתה שעת כושר, פלטפורמה נוחה לקבוצות שוליים לצאת החוצה ולצעוק: "גם אני כאן ואני רוצה שינוי". ביניהם היו נשים רבות שיכולות היו להרים את ראשן בפעם הראשונה מזה זמן רב ולהביע את אהבתן למשחק ולנבחרת הלאומית. באותו הערב איראן הוכיחה את נאמנותה לכדורגל וגם עד כמה החלק שהמשחק תופס בקרב הקהילות השונות בתוכה גדול. 90 דקות של פטריוטיות פשוט התפרצו לכדי מופע סוריאליסטי אחד.

כשחזרו הגיבורים הלאומיים זקופי קומה למולדת, התקיימה לכבודם קבלת פנים אדירה. כמה סמלי  ואירוני היה הדבר כשמאות אלפי נשים התירו מעליהן את  עול החיג'אב וצעדו לצד גברים, שוות בין שווים, אל עבר האיצטדיון הלאומי "אזאדי" (חופש, בפרסית). היה זה צעד שהיה אסור בתכלית האיסור, כי נוכחות האישה במגרשי הכדורגל נאסר. המציאות נכתבה מחדש ומכאן כבר לא הייתה דרך חזרה. אמנם השמרנות והקנאות הדתית חזרו לשלוט ברחוב האיראני ביד רמה, אבל בכדורגל החל תהליך מטשטש מגדר. יותר ויותר נשים בשנים הבאות, שלא בגלוי, החלו לפקוד את המגרשים.
 
הכדורגל הגיע לאיראן בתחילת המאה קודמת על ידי שואבי נפט בריטיים והתקבל בהערצה אצל השליט רזה שאה, שראה במשחק כלי מודרני ראשון במעלה. ההתלהבות הזו באה לידי ביטוי בכך שהשאה אפילו הרס מסגדים ברחבי המדינה ועל חורבותיהם הקים איצטדיוני כדורגל.בשנת 1935 אף שינה את שם ממלכה הפרסית לאירן המוכרת לנו היום ומשמעותה "ארץ הארים" . בנו וממשיכו, מוחמד רזא פהלווי, המשיך בעשיה כשאיחד את המוכשרים מקצוות המדינה והקים את הנבחרת הלאומית הראשונה של איראן. הכדורגל החל לחדור בדיפוזיה לתוך עורקי האזרחים ונכנס להם ללב. המדינה הפכה חולת כדורגל כשגברים ונשים לא נשארו אדישים להצלחות וכשלונות הנבחרת הלאומית.
 
ב-1978 התסיסה ברחובות כלפי שלטון השאה הגיעה לשיא. מנהיגים חברתיים הפעילו לחץ, חיילים בצבאו החלו לערוק, האיום גבר ולקראת סוף השנה בחר השאה בחיי גלות ועזב את איראן. ב-1.2.1979 האייתולה הגולה רוחאללה מוסאווי חומייני חזר בטיסת "אייר פראנס" ונחת בטהרן. המונרכיה האיראנית שינתה בן לילה את פניה לרפובליקה אסלאמית.

חומייני סיפח לעצמו את יכולת לקבוע ולשנות הלכה למעשה את חוקי המדינה בהתבסס על השריעה (ההלכה האסלאמית). שלטונו אופיין באלימות קשה כלפי תומכי השאה, הומוסקסואלים, נואפים וכל גורם שנחשב מאיים על הממשל או על הערכים החדשים-ישנים. בשנותיו, נורתה היריה שפגעה אנושות בענפי ספורט רבים בכלל, ובכדורגל בפרט. העריץ העביר פתווה (פסק הלכה אסלאמי) המשעה את כל הנשים ממגרשי הכדורגל, כאשר הדין קובע כי מדובר בעבירה שעונשה הלקאות או מוות.
 
אלפים מהן, שעד לפני מספר שנים חגגו באותו איצטדיון את הזכיה בגביע אסיה (מול ישראל), קיבלו זאת כבשורת איוב. מפח הנפש היה גדול, אך את קולות המחאה נאלצו לחנוק מפאת האימה שמשמרות המהפכה השליטו ברחוב. הכדורגל איבד מהפופולריות שלו ואיראן שקעה במלחמה במשך 8 השנים הבאות עם שכנתה ממערב, עיראק.
 
אמנם השלטון גילה אז מעט עניין בכדורגל, אך רחשי לב ציבור היו שונים ב-180 מעלות. ובתוכו סקטור הנשים המודר. הן החליטו לעשות מעשה. האמיצות ביניהן הגיבו לפתווה של חומייני בבוז, והופיעו ביציעי קבוצותיהן כשהן לבושות כגברים. רק כדי לסבר את אוזן. איראן היא המדינה השנייה אחרי תאילנד בכמות הניתוחים לשינויי מין . מופתעים? אל תהיו, כי להכל יש הסבר לא רא ציונלי. לגבר הומוסקסואל יש את זכות הבחירה להפוך לאשה וכל זה מעוגן בפאתווה כביכול ליברלית, אך בעצם חשוכה: "זו התרופה שלנו להומוסקסואליות במדינה" אמר בזמנו חומייני. אך שאישה תתחפש לגבר? כאן נמתח גבול הסובלנות.
 
הדרך בה הערימו הנשים על חומייני הרגיזה אותו , אך אפילו הוא הבין שכדי לשמור על ציבור צייתן יש להתיר מעט את החבל שנכרך סביב צווארן של צרכניות הכדורגל. ב-1987 אישר השליט לנשים לצפות במשחקי כדורגל, אם רק יעשו זאת בצניעות ובביתן דרך מסכי הטלוויזיה. כעבור עשור בדיוק איראן שוב העפילה למונדיאל וזו הייתה שעתן היפה של הנשים. לפחות לערב אחד.

"אנחנו חלק מהאומה ולכן אנחנו ראויות לקחת חלק בחגיגות", אמרה נאסרין אפזאלי, מובילת קמפיין שדרש להכיר בזכותן של נשים לפקוד את האיצטדיון הלאומי בעת משחקי הנבחרת. אחת ההחלטות המפתיעות שהתקבלו בהנהגה איראנית עקב כך הגיעה דווקא מכיוון אדם שבישראל הפך שם נרדף למוקיינות ולאי-רציונליות.
 
הנשיא לשעבר מחמוד אחמדינג'אד, שבניגוד ליחסי החוץ התוקפניים שהנהיג, נחשב יחסית לרפורמיסט בכל הקשור לענייני הפנים. וגם לחולה כדורגל. באפריל 2008 הכריז בצעד חד צדדי וחסר תקדים כי נשים יוכלו לפקוד את מגרשי הכדורגל. ההחלטה הזו עוררה תהיות רבות: איך יעלה על הדעת שנשיא המדינה יכול לסתור פסק הלכה אסלאמי שחוקק על ידי המנהיג העליון? המנהיג הרוחני עלי חמינאי מיד התערב, הטיל וטו על התקנה של הנשיא והסדר שב על כנו.
 
בגלל הסכנה של מחאה ציבורית ברחובות, רבות מהנשים העבירו את המאבק  לרשת. קבוצות פייסבוק רבות נפתחו במטרה לנהל קמפיינים תודעתיים בעולם. המסר חדר כל כך חזק והגיע אף לפיפ"א ולנשיאה ספ בלאטר, שנפגש עם גורמים רשמיים איראניים בשביל לסיים את הסאגה ולהחזיר את נשים ליציעי הכדורגל. מצד שני, אותו בלאטר היה אחראי על השעיית נבחרת הנשים האיראנית ממשחקי ההעפלה לאולימפיאדת לונדון מאחר שעלו למגרש עם כיסויי ראש. על כך הוא ספג אז ביקורת של אותו אחמדינג'אד, שהאשים: "הם (פיפ"א) חבורה של דיקטטורים קולוניאליסטים שרוצים לכפות את אורח חייהם על אחרים".

ג'אפר פאנאי זכה ב-2006 בפרס "דב הכסף" בפסטיבל ברלין על סרטו "offside", שנאסר לצפיה באיראן. במרכזו של הסיפור מוצג מאבקה של בחורה מול הרשויות כדי שיאפשרו לה לצפות בנבחרת הלאומית מעפילה לגביע העולם. נושא שוויון זכויות לנשים מצטייר לעתים כתחום שתופס נתח גדול יותר בסדר היום האיראני מאשר היחסים העכורים עם "השטן הגדול" (ארה"ב) ו"השטן הקטן" (ישראל). והמגמה רק מתעצמת.

לאחרונה, עם בחירתו של חסן רוהאני, נראה היה כי רוח של פרגמטיות החלה לנשוב בפרלמנט. הנשיא החדש, שלא מפסיק לצייץ בטוויטר ולנהל אורח חיים פעיל ברשת, ידוע גם כתומך נלהב ברפורמות חברתיות, שאחת מהן היא שוויון מגדרי. בין היתר ביקש לבחון מחדש את כניסתן של נשים לאיצטדיון אזאדי: "לא אסבול שום אפליה על בסיס מגדרי, נשים חייבות לקבל הזדמנויות שוות, הגנה וזכויות חברתיות", הכריז הנשיא באומץ רב, ואף הוסיף: "ההלכה האסלאמית לא קובעת שהגברים הם מין החזק והנשים הן מין חלש".

דעתו האוונגרדית מנערת רבים מן המרכיבים השמרניים המכלים את המדינה. ובכל זאת, כשבכל מדינה נאורה נתפס הכדורגל כתחום א-פוליטי, כאחד כזה שמייצר קהילתיות בה כולם שווים למען מטרה אחת, באיראן הדיבורים והמעשים משחקים בשתי קבוצות שונות. אותה קהילה מדומיינת נשארת נחלתם של הגברים בלבד. 35 שנים עברו מאז המהפכה והנשים במדינה עדיין יושבות על הספסל, מחכות לחימום. בעצם, גם שם אסור להן להיות.