להיות סטיבן ג'רארד: הגיבור הטראגי במחזה של עצמו, האיש הנערץ שלי הוסיף עוד קמט לפרצוף המיוסר. החצי כדור שנגח לאחור תוך ניסיון להרחיק אותו סידר ללואיס סוארס את הרגע ההירואי שלו. דווקא סוארס, שמכל השערים שלו העונה הרגע הזכור ביותר שלו הוא הרגע בו קפטן פנטסטיק של ליברפול מרים אותו כשהוא בוכה אחרי התיקו בפאלאס שסידר לסיטי אליפות. אז אותו סוארס היה שם כדי להעצים את הפרק האחרון של סטיבי ג'י בנבחרת. תמיד שם, אבל ליד. בארץ הכמעט. זה שמוביל, אבל לשום מקום.
חילוף המשמרות של הודג'סון לא כלל את ג'רארד, כי היה צריך ליד כל הילדים את המבוגר האחראי והגלדיאטור מאנפילד הוא הדמות. אבל אלה היו שני משחקי פרווה בהם לא הורגש, בהם הכריזמה השקטה לא נתנה אקס פקטור וההופעה ה-115 נגד קוסטה ריקה תהיה סוף של קריירה בינ"ל ללא רגע אחד בו הדור שלו קידם את האנגלים להיות בטופ העולמי, אלא טבע בעולם הבינוניות. עולם שלפחות הפעם גם התאים לעצמו את הציפיות.
גם התפילות לא יעזרו (gettyimages)
אנגלופיליה, עדיין קללה (gettyimages)
להיות לואיס סוארס: אם לעוף, אז נגד החלוץ שלך. זה שכל רגע העונה גרם לריגוש, שהרגעים בהם פגש את הרשת הגדירו גאונות של חלוץ מחדש. פתאום הוא בצד השני. אתה לא רוצה שהוא יכבוש, יודע שזה יקרה, וכשהרגע הגיע עולה חצי חיוך עקום בזווית הפה. יכול להיות שג'רארד קיבל אתמול נוק-אאוט כפול, כי איפה שהוא במדריד פלורנטינו פרס חיפש כמה בלטות חדשות כדי להוציא סטיפות (והרבה) כדי להוסיף צעצוע חדש לגלאקטיקוס שלו. 90 או 100 מיליון זה לא משנה, הכסף קונה הכל. גם את החוזה החדש של סוארס עליו חתם באנפילד ל-4 שנים רק לפני ארבעה חודשים. לאהוב את לואיס סוארס זה הכי קל כשהוא בצד שלך, אבל להבין ולקבל מציאות שהוא בניגוד לקפטן שלך תושב ארעי בקבוצה זה להכיר בכך שאותה אהבה היא זמנית.
להיות אנגלופיל: זה משהו עיוור שלא יוכל לנצח ויכוחים עם אלה שכל אירוע גדול מתחברים לצד הספרדי / הולנדי / ברזילאי שלהם. זו פשוט נאמנות עיוורת שאיכות הכדורגל היא המרכיב האחרון שבה. היא פשוט נשענת על חוויות ילדות, על רגעי לוזריות שעיצבו את האהבה לכדורגל ומתחברת לתשוקה, תרבות וסתם מודעות אישית לכמה מוגבל הכדורגל אותו אתה אוהב. נבחרת שמתגאה בהפסד איכותי לאיטליה תמצא את עצמה עפה מיד לאחר המשחק הבא. מאמן שהוא ברירת מחדל לא יוציא את הקופסה מהראש ויילך עד הסוף. נבחרת שהכוכב הגדול שלה שם שער אחד בשלושה מונדיאלים, ועף על כל העולם חוץ מעל עצמו, הולכת הביתה בגלל המחלות הללו. וזו רק תחילת הרשימה.
להיות צעיר אנגלי: סטרלינג, בארקלי, ללאנה, שואו, סטארידג' והנדרסון. לפני עשור הם היו לאמפרד, טרי, ג'רארד, רוני, אשלי קול ומי לא. השמות מתחלפים, הכותרות נשארות. דור חדש יחליף את הלוזרים הוותיקים, יחזיר את המולדת למקום אליו היא שייכת ובא לציון גואל. ב-2024 ילדים חדשים יגיעו והלוזרים יישארו כאלה לעולם עם עוד עשור של כלום. אבל היי, זה מה שגורם לאהוב אותם כל כך (אלה שאוהבים, נשארו מעט דינוזאורים מהזן הזה).
מעלה חיוך עקמומי בזווית הפה (gettyimages)
והם בשלהם (gettyimages)
מה המורשת שלו? (אלן שיבר)
להיות (מקומי) יניב קטן: לקחת 7 אליפויות, להיות מנהיג, אהוב הקהל בסוף הדרך, נאמן למועדון לעולם, לנצח כמעט, להיאבק על הלגיטימיות להיזכר כאחד מהגדולים שהיו כאן. משהו הוחמץ, יניב קטן היה צריך לפרוש היום כשהוא בלב הקונצנזוס. אולי זו אשמתנו שהעמסנו עליו ציפיות, כי יש שחקנים שהפער בין מה שהם למה שאנחנו, תקשורת ואוהדים, מצפים מהם לא נמצא על אותו קו. חשבו עליו. הוא לקח אליפויות בקצב מטורף, היה דומיננטי, הפך לסמל. אז מה אם בחו"ל הוא לא הצליח ובנבחרת אין לנו זכרון קולקטיבי ממנו? את זה אנחנו חיפשנו ממנו, אבל לא בטוח שקטן חיפש את זה מעצמו. אולי הוא אנדראצ'יבר, והכי טוב לו בעולם עם זה.
הטור הזה התחיל עם קפטן אחד ומסתיים עם קפטן אחר, והמרחק בין מה שהשניים הללו משאירים כל אחד בדרכו מהקריירה שלו (אצל ג'רארד זה רק הסוף בנבחרת) הם דברים שאינם חד-משמעיים. עניינים פתוחים לפרשנות מצדדים שונים, כל אחד עם האג'נדה שלו. מה שבטוח הוא ששניהם שלמים עם הדרך והנאמנות. במשחק של היום, לפחות בעיני האוהדים, לרומנטיקנים כמוני זה תואר בפני עצמו.