עבודה זרה: ככה הפכה איטליה למעצמה

10 במאי 2014, משחק הבית האחרון של חבייר סאנטי במדי אינטר. יציע האולטראס בסן סירו נסגר בשל קריאות גזעניות ושנאת זרים. במקביל, יתר 60 אלף הכרטיסים נחטפו. כולם רצו להיפרד מהארגנטיני שהפך לסמל מקומי. זאת איטליה. ארץ שקרועה בין לאומנות להישגיות, בין מרכז העולם לשולי הלגיטימציה.

זה לא התחיל לאחרונה. התרכובת המבאישה נרקחה בעבר הרחוק, אבל הזרז הוזרק לקלחת המבעבעת דרך המגרש. בניטו מוסוליני, כך קראו ללבוראנט שמצא את הנוסחה. אולי לבוראנט זה דימוי נקי מדי, עדין משהו. איל דוצ'ה היה הסייס שרתם את הספורט לשירות הפאשיזם. הוא עשה זאת באמצעות כוח ההמון, סמליות מוחצנת ושנאת האחר לצד הכשרת הזר.

מההתארגנות הראשונית, דרך המצעדים עד לראשות הממשלה וכלה בכינון הדיקטטורה, מוסוליני ביקש לכונן איטלקי חדש. דמות שמסמלת עוצמה, גאווה ואחדות. הספורט העניק את התבנית המושלמת. מגרשים בהם אפשר להתגבש סביב מטרה אחת, להתנגד יחד לאחר, להפגין כוחנות בצורה לגיטימית, לקדש נאמנות ולתת פורקן ליצרים.

הניסוי המוצלח הראשון היה המשלחת האולימפית ב-1932, שהורכבה רובה ככולה מגברים. בתקשורת המגויסת הם כונו "נערי מוסוליני", בחורים צעירים ואתלטיים שהראו לעולם איטליה חדשה – כזו שלא מכונה להתרפס עוד כמו המדינה שיצאה חבולה ממלחמת העולם הראשונה. הוא היה חובב אגרוף מוצהר, אך הבין היטב שההמונים נמשכים לכדורגל. המשחק הפופולרי מכולם הפך בין ידיו לכלי פופוליסטי יעיל מכל חקיקה, שידור או מצעד.

"המשטר הפאשיסטי של מוסוליני היה הראשון שהשתמש בספורט כזרוע אינטגרלית של השלטון", טען וויליאם מאריי בספרו "כדורגל: ההיסטוריה של המשחק העולמי". והכל בוצע בהצלחה. חודשיים אחרי המשחקים האולימפיים בלוס אנג'לס, לאחר שמונה ישיבות מפרכות, הוחלט בדיון שנערך בשטוקהולם היכן יתקיים המונדיאל הראשון על אדמת אירופה. איטליה הועדפה על פני שבדיה, בעיקר מפני שהממשלה ברומא התחייבה להשקיע 3.5 מיליון לירטות בארגון הטורניר – הון עתק באותה תקופה. המחזיקה המכהנת אורוגוואי פילסה עבורה את יתרת המסלול, ביותר מדרך אחת.

במחאה על כך שמספר נבחרות אירופאיות החרימו את הטורניר הראשון שאירגנה ב-1930, אורוגוואי הודיעה שתחרים את גביע העולם באיטליה. עוד לפני כן, שליחיו של מוסוליני החלו לשמוט את הקרקע תחת רגליה. התנועה הפאשיסטית שינתה את הטרמינולוגיה בכל תחומי החיים: בפוליטיקה, בתרבות וכמובן בספורט. אחד המושגים שהושרשו היה "אוריונדו", כינוי לאזרח זר ממוצא איטלקי. אותם אוריונדי היו בבחינת שטח שמצריך כיבוש מחדש, מעין גרסה לטינית לערך "וישובו בנים לגבולם". ולנבחרות הגדולות של דרום אמריקה היו לא מעט מהם בהיצע.

ההגירה המאסיבית של משפחות איטלקיות לדרום אמריקה במהלך מלחמת העולם הראשונה ולאחריה יצרה קהילות גדולות בעולם החדש. מתוכן צמחו מועדונים וכוכבים, שכעת הוזמנו לחזור לחיק המולדת. איטליה הפאשיסטית פיתתה גם אותם בחיבוק מלא גאווה, כסף והבטחה לתהילה. רבים מהם התמסרו לזרועותיה.

מלך שערי המונדיאל הראשון ג'יזרמו סטאבילה עבר לגנואה, שלושת האחים לבית פאנטוני הגיעו מברזיל ללאציו וגם הנבחרת הרוויחה בגדול. קבלן הביצוע של השלטון היה ויטוריו פוצו, המאמן הלאומי שדאג לאזרח מחדש את השחקנים הנכונים. החוק קבע כי בנים למשפחות ממוצא איטלקי זכאים לאזרחות באופן אוטומטי ולא זקוקים לעבור תקופת התאקלמות או צינון. כך נבנתה מארחת המונדיאל השני על בסיס ההצלחות של הטורניר הראשון.

לואיס מונטי, הקפטן האיטלקי ב-1934, שיחק בקישור ארגנטינה בגמר ארבע שנים קודם לכן. הגיעו איתו מאותו סגל גם חלוץ רומא אנריקה גוואיטה, שהפך ל"אנריקו" בארץ המגף, וחלוץ אינטר אטיליו דמריה. גם אנפילוג'ינו "פילו" גוואריסי הברזילאי זומן וכמובן ריימונדו אורסי, עוד חלוץ ארגנטיני שהפך לכוכב הגדול בביתו החדש-ישן.

"סכום ההעברה של אורסי לא שולם מקופת יובנטוס, אלא ישירות על ידי הממשלה הפאשיסטית", האשימו באותם ימים בעיתוני בואנוס איירס. הגברת הזקנה איפשרה לו להרוויח פי 8 מאשר רופא או עורך דין, שילמה את הוצאות הדיור וגם העניקה לו פיאט 509. ההתאחדות בארגנטינה ניסתה לחסום אותו, לאחר שזכה במדי הדרום אמריקנים בקופה אמריקה ובמדליית הכסף האולימפית. בדצמבר 1929 הוא כבר לבש את המדים הכחולים, המשיך לזכיה ב-5 אליפויות רצופות עם יובה ובמונדיאל הביתי הבקיע 3 שערים, אחד מהם כפה הארכה בגמר בדרך להנפה.

"האידיאלים הפאשיסטיים של איטליה מתרחבת, קולוניאלית וחזקה, הכוללת את הפזוּרה האיטלקית, השתלבה בצורה חלקה עם הניצול התעמולתי של האוריונדי", כתב ג'ון פוט בספרו "קאלצ'יו: סיפורו של הכדורגל האיטלקי". ביקורת על הרכש לא הייתה אופציה, ההצלחות המקצועיות חיסלו כל ספק. בלי אותם זרים הנבחרת לא הייתה זוכה בשני גביעי עולם או בזהב האולימפי. בלעדיהם, היא לא הייתה רושמת 60 ניצחונות, 16 תוצאות תיקו ו-11 הפסדים בלבד באותה תקופה סוערת בין 1929 ל-1948. צעד הפתיחה נעשה באותו מונדיאל ביתי.

"הניצחון ברומא, יותר מכל דבר אחר, קיבע את הפופולריות של מוסוליני", כתב פוט על הזכיה שאיפשרה לאחד את הציבור ולהכריז בגאון על הקמת האימפריה האיטלקית. השליט הכריזמטי לא הסתפק בגביע ז'יל רימה. לכבוד הנבחרת נערך טקס ראוותני בו הוענק לה "קופה דל דוצ'ה" – גביע המנהיג – מוניומנט של זהב ואבנים יקרות הגדול פי 6 מהפרס שהעניקה פיפ"א. כמעט לכל השחקנים מיד הוענקו מדליות מיוחדות, מלבד לאוריונדי. אחרי שהובטחה הבכורה, הם הפכו פתאום לפחות מוצרכים. פחות איטלקים.

המאמן ויטוריו פוצו המשיך להשתמש במונחים הפאשיסטיים בחדר ההלבשה שלו. הוא כינה את שחקנים "חיילים", הגדיר את המגרש כ"שדה קרב" וקרא לחניכיו לנצח ב"מלחמה". זר חדש צורף, מיקלה אנדראולו האורוגוואי, ואיטליה הגיעה גם למונדיאל הבא כיחידה לוחמת.

במשחק הראשון מול נורבגיה, כשביציעים התייצבו 3,000 איטלקים שברחו מפני השלטון של מוסוליני, גררה ההצדעה הפאשיסטית של השחקנים שריקות בוז צורמות. הן דעכו רק כשהידיים הורדו, אבל פוצו דאג ששחקניו ירימו ראש. ואת הידיים בחזרה. הוא נעמד לצד שחקניו והורה להם לחדש את ההצדעה לאורך כל ההמנון. "זה היה הדגל שלנו אז. יש לי מחשבות משלי, אבל זה היה רגע בו היינו צריכים להראות נאמנות. לא הורדנו את היד עד שכולם שתקו, לא הצליחו להפחיד אותנו".

בהמשך התברר שפוצו התנגד בחשאי לפאשיזם ואף עזר להבריח מתנגדים אחרים, אבל באותם ימים לא היו לו ולחניכיו ברירות. מוסוליני כינה את הצורך לנצח "חובה אימפריאלית", שלח מברקי אזהרה לנבחרת ("לנצח או למות") ושליחיו גם דאגו לגייס בכפיה את האוריונדי לשירות צבאי. "אם הם יכולים למות בשביל הדגל, הם יכולים לשחק בשבילו", גונן עליהם המאמן. אורסי, מונטי, דמריה וגוואיטה הצליחו לחמוק לפני שנשלחו לשדה הקרב. הם הוקעו כמתחזים לאיטלקים, אפילו בוגדים. רגע אחרי שהונצחו כגיבורים, פתאום איטליה התנערה מהם. ובדרום אמריקה לא רצו לקבל אותם חזרה.

יותר משהמלחמה פגעה בו, הכדורגל האיטלקי התרסק עם המטוס של טורינו הגדולה ב-1949. 10 מתוך 11 שחקני ההרכב של הנבחרת נהרגו יחד עם יתר הקבוצה שזכתה בחמש אליפויות רצופות. לא הייתה ברירה, צירוף האוריונדי חזר לחיים מטעמי תועלתנות. בניגוד לימיו של מוסוליני, מאז נשמעו ביקורות. פעמים רבות בגלל גזענות או שנאת זרים פשוטה, אבל השיטה ממשיכה לפעול.

לקראת גביע העולם 2014, אחרי פאבלו אוסבלדו הארגנטיני וטיאגו מוטה הברזילאי, נכנסו שני אוריונדי חדשים לסגל. רומולו וגבריאל פאלטה העלו את הרף ל-43 זרים בהיסטוריה של המדים הכחולים. 21 ארגנטינים, 9 אורוגוואים, 8 ברזילאים ואחרים. כיום כבר לא מכריחים להצדיע במועל יד, גם לא להתגייס לצבא. אבל אם לא יילחמו בשביל הדגל, מהלב ולא מהראש, גם הם יישלחו לחזית הביקורת. שם, מול ארגוני האולטראס וכיתת היורים עם המצלמות, כבר יסגרו איתם חשבון.

• רוצים לקרוא עוד סיפורי מונדיאל? לחצו כאן