רונאלדו בחוץ, גרמניה בחוץ, הולנד בחוץ - והן עדיין כאן. ביום ראשון הקרוב, בחצות הליל, יעלו למיאמי נבחרות נורווגיה ואנגליה - בקרב על המקום בחצי גמר המונדיאל. מדובר בשתי נבחרות עם חלומות גדולים; נורווגיה מגיעה בפעם ראשונה אי פעם בשלב הזה, אנגליה מנגד ניצבת עם משא 60 שנות הכאב על הכתפיים.
אבל המונדיאל הזה הוא הרי אמריקאי, ואין דבר שהתרבות האמריקאית אוהבת יותר מאשר קרבות אינדיבידואליים. זו התרבות של ה-NBA - מג'יק נגד בירד, ג'ורדן נגד אייזיאה, לברון נגד קרי. אז על אותו משקל, גם הפעם אנחנו פוגשים לא מעט קרבות שהם בעצם בין שחקנים גדולים שמתעלים על כל היתר. גם גמר המונדיאל הקודם בקטאר הכיל שתי נבחרות עם היסטוריה אדירה כמו ארגנטינה וצרפת, אבל לעד ייזכר כדו קרב בין ליאו מסי לקיליאן אמבפה.
זה התחיל כמובן בעימות המזדקן (שמסרב לגווע) בין מסי לרונאלדו, רבות דובר על כך שהירושה היא המאבק בין הלאנד לאמבפה - אבל המשחק הקרוב מספק לנו עוד עימות אישי מסקרן. שני שחקנים שנולדו באנגליה, ומשחקים באותה עמדה - עמדת החלוץ הטבעי. הקרב על ה"9" הגדול בעולם - מצד אחד הארי קיין, ומצד שני ארלינג הלאנד.
במובן מסוים, הקרב בין הלאנד לקיין מחזיר את התהילה לעמדה שזוהרה קצת הועם בשנים האחרונות. פפ גווארדיולה, למשל, במשך הרבה זמן לא האמין בחלוצים של פעם - גדולים וחזקים, שמשחקים עם הגב לשער ונמדדים במספרים. הכוכב הגדול שלו היה מסי - מישהו שהיה הרבה יותר ורסטילי, ויכול היה לקבל את הכדור בכל מקום במגרש.
צמד המילים הדומיננטי היה ה"תשע המזויף" - כלומר, שחקן בניגוד לפעם, לא נמצא ברחבה ומחכה לכדורים, אלא כזה שיורד אחורה לקישור, מפנה את הדרך לאחרים, ומאפשר יותר גיוון במשחק ההתקפי. אלא שההצלחה של קיין והלאנד שינתה את זה - אפילו פפ בעצם נכנע לתפיסה שדוגלת בכך שקבוצה צריכה חלוץ מהסוג והישן והטוב, כששילם על הלאנד 60 מיליון יורו (פעם זה נחשב סכום גבוה; היום הלאנד, כמובן, שווה הרבה יותר) כדי להחתים אותו במנצ'סטר סיטי.
קיין והלאנד, לטוב ולרע, הם לא "תשע מזויף" - הם "תשע אמיתי". חלוצים גדולים, מאסיביים, שעיקר תהילתם נמדדת בחדות וביכולת להבקיע. ועם ההתפיידות של רוברט לבנדובסקי מהשיח, נותרו שניהם בתור חלוצי העל של התקופה - הגולרים הגדולים של הכדורגל, נכון לשנת 2026. וכדי להדגים, כדאי לצלול למספרים.
אבסולוטית - לקיין יש יותר שערים מאשר להלאנד. האנגלי כבש 453 שערים במדי קבוצתו, ועוד 85 בנבחרת (בסך הכל 538 שערים בקריירה), הלאנד "הסתפק" ב-299 שערים עבור הקבוצות ו-62 בנבחרת נורווגיה (361). אבל לכאן צריך לשקלל את הגיל - קיין הוא בן 32, הלאנד רק בן 25 ושיחק הרבה פחות מיריבו האנגלי. הארי קיין רשם 780 הופעות במדי הנבחרת והקבוצה, הלאנד רק 439.
נעשה את זה פשוט: הלאנד שיחק קצת יותר ממחצית כמות המשחקים של קיין (56%), כך שבממוצע למשחק הלאנד עוקף אותו משמעותית - לאנגלי יש 0.68 שערים למשחק, לנורווגי 0.82 (קרוב מאוד לנתון של שער כל משחק בוגרים בחייו!). כלומר, כשהלאנד משחק - הוא כמעט תמיד כובש, ולעתים קרובות יותר מפעם אחת. ממוצע ההבקעות של קיין אמנם מרשים, אבל נמצא הרבה מאחורי היריב שלו.
אבל אם נצא לרגע מהלבורנטיות, גם ברמת האישיות מדובר בשני טיפוסים די שונים. הארי קיין הוא שחקן כדורגל יוצא מן הכלל, אבל אישיות שיותר קרובה לדמות הפייסבוקית העתיקה "מנחם המשעמם". התדמית שלו היא תמיד מאוד "נכונה" - הוא מנומס, לא יצרי במיוחד, לא מסתבך מחוץ למגרש, ספורטאי למופת. מישהו שנוח לחבב, וגם לקחת לקמפיינים. לא סתם הוא נחשב ל"פנים היפות" של נבחרת אנגליה ולקפטן שלה. בהשאלה לעולם המוזיקה, קיין הוא קלאסיקת רוק ישנה וטובה - "הוטל קליפורניה", אם תרצו. שיר טוב שאפשר תמיד לחזור ולהתרפק עליו, ולא באמת פוגע באף אחד.
מנגד, הלאנד הוא רוקסטאר - בכל המובנים. הוא הרבה יותר פומבי, הרבה יותר צבעוני - וגם הדמות שלו מאוד עוזרת לעניין. בניגוד לקיין, שנראה כמו כדורגלן סטנדרטי - הלאנד נראה אחרת. הגובה הקיצוני שלו, השיער הארוך והחזות הכביכול-גמלונית הפכו אותו, כמעט, לדמות מחוברת קומיקס. והעובדה שלמרות הנתונים הפיזיים, זה לא פוגם ביכולת שלו לעשות פלאים על הדשא - הופכת אותו לפופולרי עוד יותר. מוזיקלית, הוא מזכיר יותר מטאל - משהו רועש, קיצוני, שאי אפשר להתעלם ממנו. מפלצת כדורגל, שרק הולכת ומשתפרת עם הזמן.
גם הקריירה שלהם שונה בקצב שלה - קיין היה הרבה שנים דמות מפוספסת. הוא תמיד היה כובש מחונן, אבל במשך הרבה שנים נתפס כ"לוזר" - כזה שלא מצליח לזכות בתארים, כנראה גם בשל העובדה ששיחק רוב הקריירה בטוטנהאם - מועדון משולי צמרת הכדורגל האנגלית, שהיה רחוק מהישגיות. הוא מעין "לייט בלומר". הלאנד, לעומת זאת, הוא מטאור - מישהו שזרח כמעט מתחילת הדרך שבה הכרנו אותו; זלצבורג, דרך דורטמונד, ועד מנצ'סטר סיטי. כובש ומנצח כל הזמן, ורק משפר את המשחק שלו.
עם זאת, בתחום אחד דווקא לקיין יש יתרון - והיא הוורסטיליות שלו. בבאיירן, קיין הצליח לסגל לעצמו גם יכולות מחוץ לרחבת העונשין של היריבה - היכולת לקבל את הכדור מאחור, להתחיל התקפות ולסייע בהנעת הכדור היא משהו שתרם מאוד לבווארים, אבל לא פגע במספרים שלו - להפך. בגיל 32, הוא לא מפסיק לשבור שיאי הבקעות בבונדסליגה. הלאנד, לעומת זאת, הוא שחקן רחבה קלאסי - מישהו שבתוך 16 המטרים, יכול באמת לעשות הכל - אבל קצת מוגבל כשהוא יוצא מהתחום הזה. הוא עושה משהו מאוד ספציפי הכי טוב בעולם, אבל בדברים האחרים הוא טוב פחות מהמתחרים שלו.
אגב, פרט צדדי ומעניין בסיפור של שניהם - הוא שעם טוויסט מסוים בהיסטוריה, יכול להיות שקיין והלאנד היו משחקים באותה הנבחרת. הסיבה היא שהלאנד הוא אמנם נורווגי, אבל נולד באנגליה. אלף אינגה הלאנד, הבלם האגדי שהיה גם אבא שלו, שיחק בלידס וארלינג נולד בעיר. כך שטכנית, הוא יכול היה להגיש בקשה לדרכון בריטי - מה שהיה מאפשר לו גם לשחק בנבחרת אנגליה. "אם אבא שלי היה משחק יותר שנים באנגליה, ייתכן שהייתי אנגלי. מי יודע?", הוא אמר פעם, אבל באותה נשימה הדגיש: "אני נורווגי גאה", ולכן לא פעל להשגת הדרכון.
היה יכול לבחור בנבחרת אנגליה (Getty)
המפגש עוד מעט במיאמי יהיה בסך הכל הפעם השלישית שבה קיין והלאנד עולים על אותו מגרש. בפעמיים הקודמות, זה קרה בפרמייר ליג של עונת 2022/23 - כשקיין שיחק בטוטנהאם, נגד סיטי של הלאנד. במשחק הראשון, הנורווגי כבש במשחק שהסתיים ב-2:4 לטובת הסיטיזנס. את המשחק השני, טוטנהאם ניצחה 0:1 משער של... אתם יודעים מי. כך שהיריבות ביניהם אינה מבוססת על המון מפגשים (בניגוד למסי ורונאלדו, שהלכו בתלמים מקבילים כל הקריירה). ובכל זאת, המעמד הגדול - מדליק מחדש את היצרים התחרותיים.
קיין והלאנד מגיעים למשחק הזה ממקומות מאוד שונים. קיין הוא, כאמור, בן 32 - וסוף הקריירה שלו בהחלט מתקרב. יכול מאוד להיות שהמונדיאל הזה הוא ההזדמנות האחרונה שלו לעשות היסטוריה, ולהיות האיש שמניף גביע עולמי כשחקן אנגלי - לראשונה מאז בובי מור לפני שישים שנה. הלאנד, לעומת זאת, מזכיר במובן הזה את ויקטור וומבניאמה (עוד מפלצת צעירה) - העתיד נמצא לפניו. הוא כמובן רוצה להיות אלוף עולם, אבל יודע שיהיו לפניו הזדמנויות למכביר לעשות היסטוריה עבור המדינה שלו.
אז מי טוב יותר? זה די תלוי במה אתם מחפשים מכוכב הכדורגל שלכם. הלאנד מספק את הריגוש הטבעי - הוא שחקן של עידן הטיקטוק; מישהו שיודע לייצר היילייטס כאן ועכשיו. 15 שניות וגמרנו. מהיר, אינטנסיבי ומלהיב. קיין, לעומת זאת, הוא יותר סרט קולנוע - משהו מתמשך, עם טוויסטים בעלילה, בתקווה לסוף טוב. יכול להיות שזה גם פער הדורות ביניהם - שהופך את היריבות הזו לכל כך מרתקת. לא בטוח שיהיה משחק עשר, אבל דבר אחד בטוח - יהיה תשע.