הקלישאה העתיקה והחבוטה אומרת שכדורגל משחקים תשעים דקות. במשחק הזה, לפי ההרגשה, בלילה הזה, שיחקו 200 דקות. זה היה בוקר כדורגל שבו היה הכל - אווירה מטורפת, סיפור מפותל ובלתי נתפס, כל מה שאפשר לבקש מהדרמה שנקראת כדורגל. זה היה, בפשטות, המשחק הטוב ביותר שהיה במונדיאל 2026 עד היום - וייתכן שגם אחד שייזכר בדברי הימים של הטורניר.
ובסופו של דבר, זו היתה שעתה הגדולה של אנגליה. אחרי פתיחת טורניר לא משהו, בוודאי במשחק האחרון נגד קונגו - היא התעלתה לגודל המעמד. בסוף הטור הקודם, דיברתי על איך אנגליה לא משהו בלהיות פייבוריטית - ואולי דווקא עמדת האנדרדוג (עד כמה שמשונה להגיד את זה על הנבחרת של קיין ובלינגהאם), היא זו שהועילה לה הפעם.
כי בכל מקום שבו הסתובבת, הדיבור היה על מקסיקו - וגם הלחץ היה עליה. כמה דובר על האצטקה הארור, על זה שמקסיקו מעולם לא הפסידה שם משחק במונדיאל, על הקהל המקומי שלא נתן לאנגלים לישון, על האוויר הדליל מעל גובה פני הים - וגם על הנבחרת של חאבייר אגירה, שהיא נבחרת כדורגל טובה לכל הדעות. כזו שהוכיחה את עצמה בטורניר הזה.
אבל מולם התייצבה נבחרת אנגלית - שיש בה משהו מיוחד. שיש בה רוח אחרת (הרוח הסאות'גייטית, אם תרצו), שבעטה הרחק את השדים של העבר - את הלוזריות, את הטראומות, את השדים. זו היתה נבחרת של אריות - שסבלה וסבלה וסבלה, ועברה כל מכשול אפשרי שהקוסמוס יכול היה להציב לה, ובסופו של דבר יצאה מנצחת - בתצוגת המונדיאל הכי גדולה שלה זה עשרות שנים.
ובין היתר, היא הוכיחה משהו על עצמה - שהוא גדול יותר מהברק ההתקפי. היא לימדה את כולם שיעור חזק מאוד על אופי - במשחק מול מקסיקו שבאה עם ההתלהבות והרבאק והנחישות האופיינית, היא הצליחה לרצות יותר מהנבחרת המארחת. המטאורולוגים דיברו על מזג האוויר (שגם דחה את המשחק בשעה שלמה), אבל אנגליה ידעה לעצור את הסופה המקסיקנית - בהופעה חכמה ובעיקר קרת רוח.
והאיש מספר אחת שלה הלילה הזה היה ג'וד בלינגהאם - עוד הוכחה שאנגליה תלך לאן שמספר 10 מבירמינגהאם ייקח אותה. בלינגהאם גם היה גיבור המשחק באופן שטחי - הוא הבקיע צמד חשוב מאוד בתחילת המשחק, שדי פנצ'ר את האטרף המקסיקני; אבל הוא בעיקר עמד בפרץ במחצית השנייה.
כשלאט לאט כל הרזרבות של אנגליה נגמרו, כשהיא נותרה בעשרה שחקנים, בלינגהאם שיחק בשביל שניים. הוא היה זה שנלחם ושרט ובעט והחזיק כדור, כשהנבחרת מסביבו כמעט ואיבדה את הראש. הארי קיין אמנם הבקיע את השער המכריע (וגם לקור הרוח שלו יש המון מניות בניצחון הזה), אבל את הניצחון הכי גדול של אנגליה - הוא הביא. ברגליים, בשיניים, ובגוף שלם של ווינר ענק.
דמות אחרת שבוודאי תעמוד במוקד היא דווקא ג'ורדן פיקפורד - השוער האנגלי חווה כמה רגעים לא סימפטיים בטורניר הזה, אבל הפעם הוא היה שם בגדול. פיקפורד הוא לא שוער מפלצתי, כשמשווים אותו לאגדות בשער האנגלי נוסח פיטר שילטון, אבל בעבר הוא ידע פעמים רבות להוכיח למה הוא שם. להיות שם ברגעים החשובים.
כמו בפנדלים נגד קולומביה ב-2018, גם הפעם הוא היה צריך להיות במיטבו בתנאים שהמשחק סידר לו. והוא היה שם לא רק בעצירות ובתצוגה הירואית, אלא גם בקור הרוח - ביכולת לנהל את הזמן, להרחיק את הכדור מהסכנה ולשחק חכם.
בסופו של דבר, הקרדיט הגדול מגיע לאנגליה לא על משחק כדורגל פנטסטי - אלא על משחק כדורגל נכון. היא התמודדה עם הסיטואציה שנכפתה עליה - בצורה הטובה ביותר, והיא ידעה להיות פרגמטית עם המצב. היא הבינה שכדי לקחת טורניר, בטח באורך ובעוצמות של המונדיאל הזה, היא תצטרך מדי פעם לחוות גם רגעים כאלה - שהם מאוד לא תואמים את הגאווה האנגלית, אבל הם מה שדרוש פשוט כדי לנצח.
אנגליה ידעה להתבנקר, ולהעיף כדורים, ולהאט את קצב המשחק, ולבוא כאנדרדוגית מול נבחרת שלכאורה פחות גדולה ממנה. ודווקא בגלל הפרגמטיזם המבורך של טוכל, היא השיגה את אחד הניצחונות הכי גדולים שלה בתולדות הגביע העולמי.
זה לא היה ערב נטול בעיות של אנגליה: בתוך רכבת השדים המטורפת הזאת שנוצרה באצטקה, ראינו גם רגעים לא טובים - כולל ההרחקה של ג'ארל קוואנסה, או הפנדל שגרם דווקא קיין והחזיר את מקסיקו למשחק בכוח. במובנים מסוימים, טוכל קצת הלך יותר מדי אחורה - והזמין התקפות של מקסיקו, שלא ממש היו זקוקים להזמנה במשחק ובאווירה שכזו.
אבל באמת שבהרגשה שלי, זו תהיה קטנוניות להתמקד בנקודות השליליות. אנגליה, ככלל, רשמה הופעה גדולה במשחק הזה - הופעה של נבחרת שלא רק יודעת לשחק או ליהנות, אלא גם לסבול על מנת לנצח. וזה הדבר הכי משמעותי שהיא לוקחת איתה הלאה, לרבע הגמר מול נורווגיה.
ואחרי המרתון הזה, אחרי המשחק הסוחט והמתיש הזה, מצפה לה עוד מאבק אחד גדול לפחות - שיהיה שונה לגמרי מהחוויה שהיא חוותה הערב. נורווגיה תבוא שונה למשחק הבא - אבל היא תספק לטוכל ולאנגליה אתגר חדש, שהיא עוד לא הכירה בטורניר הזה; כוכב על בצד השני.
ארלינג הלאנד הוא שחקן שהאנגלים מכירים היטב (חלק לא קטן מההרכב משחק איתו באותה הקבוצה) - והוא יגיע למשחק מול האנגלים בכושר מפלצתי, שיהיה קשה מאוד לעצור. זו תהיה אופרה אחרת לגמרי, אבל אם אנגליה עברה את הסיוט הזה באצטקה - היא קיבלה לא רק כרטיס לרבע הגמר, אלא גם זריקת מוטיבציה ענקית לגבי מה שהיא מסוגלת לעשות במונדיאל הזה.
מילת כבוד מגיעה גם למקסיקו - היא היתה יריב מטורף, הרבה מעבר למידותיו הטבעיות. הקהל והאצטקה וגם השחקנים הוציאו בהחלט 120% מעצמם בטורניר הזה - והם אולי הודחו מוקדם ממה שהם רצו מבחינתם, אבל לדעתי מעבר למה שניתן היה לצפות; ויש לה גם כמה נכסים (למשל, חילברטו מורה) שבהחלט אפשר יהיה לבנות עליהם גם הלאה.
40 שנה אחרי "יד האלוהים", אנגליה השיגה את התיקון ההיסטורי שלה. באצטדיון המקולל שבו היא חוותה רגע שפל, הערב היא התרוממה לרגע של שיא. לא ברור לי איך הטורניר הזה ייגמר, ייתכן שבעוד אכזבה לאוסף, אבל יכול להיות שבערב המפותל והמשוגע הזה - היא קיבלה משהו שיחזיק מעמד הרבה מעבר לסוף הקיץ המשוגע הזה, ביבשת אמריקה. ניצחון אנגלי מפואר.