נכון ליולי 2026, ליונל מסי וארגנטינה הן כמעט מילים נרדפות. מסי הוא לא פחות מגיבור לאומי - הוא לא רק נחשב לכדורגלן הגדול בדורו, אלא גם מי שמאיים על תואר גדול שחקני ארגנטינה. לפחות על הנייר זה כך - מסי הוא מלך ההופעות בנבחרת (202) ומלך שערי הנבחרת (123) - בפער עצום מהדולקים אחריו, ומכל שחקן פעיל אחר. שני שיאים שלא יישברו עוד המון המון זמן.
וגם אחרי מותו של דייגו מראדונה, לפני כמעט שש שנים, המיתוס של דייגו עדיין חי וקיים - ובשביל העם הארגנטינאי, הוא תמיד יהיה הגדול ביותר. אבל אם יש אדם שמסוגל לגעת בשולי האגדה ששמה דייגו, זהו כמובן מסי. מספר 10 בכחול-שחור הוא השחקן הכי אהוב, האיש שבשמו נשבעים מאות אלפי ארגנטינאים, האיש שהחזיר לארגנטינה את הגביע העולמי - 36 שנה אחרי שמראדונה עשה זאת בפעם הקודמת.
אבל כל זה כמעט ולא קרה.
כי הסיפור של ליאו מסי, כידוע, מורכב הרבה יותר. הוא אמנם נולד ברוסאריו שבארגנטינה, אבל את מרבית חייו הבוגרים העביר דווקא בעיר ובמדינה אחרת - בברצלונה. הסיפור על ילדותו של מסי ידוע לכל מי שמעורב רגשית בקריירה של "הפרעוש" - בעיות הגדילה, ברצלונה שהסכימה לשלם לו על הטיפולים, המעבר מארגנטינה לספרד כבר בגיל 13 וההבטחה הגדולה כשהוא היה כבר במחלקות הילדים ב"לה מאסיה".
אבל סיפור פחות ידוע הוא על כך שעם תזוזה קלה של משק כנפי ההיסטוריה, ייתכן והיינו מדברים על מסי עד היום כשחקן נבחרת ספרד. מה ששמעתם. מי שמספרת את הסיפור הזה היא רשת "ESPN", שלקראת המונדיאל בארה"ב הפיקה סרט דוקומנטרי קצר - כ-24 דקות - בשם "הקלטת האבודה"; על הדרך המפותלת שבה ארגנטינה, בסופו של דבר, הצליחה לשים עליו את ידיה - ולהפוך אותו, ביום מן הימים, לגדול שחקני הנבחרת בכל הזמנים.
הסיפור מתחיל בתחילת המילניום הקודם. מסי, שהגיע לברצלונה בשנת 2000, הוא כבר כוכב גדול במחלקות הצעירות של בארסה - אבל בארגנטינה לא שמעו עליו בכלל. זו רוח התקופה; האינטרנט ממש היה בחיתוליו, ובמחלקות הצעירות של נבחרת ארגנטינה לא ידעו על הכישרון החבוי - ולא זימנו אותו לנבחרת. מי שכן הבינה מה יש לה בידיים, לפחות פוטנציאלית, היא ההתאחדות הספרדית - ומאמן נבחרת ספרד עד גיל 15 ו-16, ג'ינס מלנדס.
מלנדס ניסה להפעיל שני אנשים שהיו קרובים מאוד למסי באותה התקופה: מאמן הנוער של ברצלונה דאז, אלכס גארסיה, וחברו הקרוב ויקטור ואסקס. על שניהם הוא הטיל משימה - לשכנע את מסי לשחק בנבחרת ספרד. ואסקס אמר על מסי הצעיר: "היתה לו מהירות אחרת, הוא חשב הרבה יותר מהר והבין את המשחק עוד לפני שקיבל את הכדור, תמיד שמר על הראש למעלה. הוא היה שחקן שונה לגמרי מכל מה שהיה לנו בדור הנהדר של ילידי 1987".
גארסיה הוסיף: "היו שם שחקנים כמו פיקה, פברגאס, מארק וליינטה ו-ויקטור ואסקס - כולם זומנו לנבחרת ספרד, אבל לא זימנו את ליאו. אני הופתעתי. לא היה נורמלי ששחקן כמו ליאו לא יהיה באף נבחרת לאומית. אז התקשרתי למלנדס ואמרתי לו: יש כאן ילד, ארגנטינאי, אבל הם לא מזמנים אותו. אולי יש אפשרות שהוא ישחק עבור ספרד".
מלנדס: "אימנתי את הנבחרות הצעירות של ספרד, והלכתי בכל המדינה לחפש שחקנים. מסי היה חלק מדור גדול שהיה בברצלונה - ואני זימנתי את כולם, אפילו את השוער שהיה אז. כל מה שהיה חסר לי, זה את ליאו. דמיינתי אותו בנבחרת הזאת, דמיינתי איך ספרד תהפוך להיות בלתי מנוצחת".
"כשהיינו חוזרים ממשחקים של ספרד, בשיחות בינינו היינו מאוד נלהבים, אמרתי לו: ליאו, רצית פעם לשחק איתנו?", אמר ואסקס. גארסיה הוסיף: "לא היית רוצה לשחק עבור ספרד, כדי שלא תישאר כאן לבד כשכולם יוצאים?". גם מלנדס הדגיש: "תגידו לו שעד גיל 21 הוא עוד יכול להתחרט. הוא יכול עדיין לשחק עבור המדינה שלנו, ולשחק גם עבורנו".
מאחורי מסע השכנועים עמד גם הרצון לקבל את הסכמתו, אבל גם עובדה יסודית אחרת - נשיא ההתאחדות הספרדית דאז, אנחל מריה וילאר, היה ביחסים קרובים עם חוליו גרונדונה המנוח - נשיא ההתאחדות הארגנטינאית, ולכן לא רצה לפעול מאחורי גבו או בהסתר - אלא בדלת הראשית.
התחנה הבאה בנושא היתה הסוכן של מסי דאז, הוראסיו גאג'ולי. "התקשרו אליי פעמים רבות", הוא סיפר לסרט, "ושאלו אותי: היי, הוראסיו, אתה חושב שהוא יכול לשחק עבור ספרד?", ואני עניתי: נשמח לדבר איתו ועם המשפחה, כמובן שהוא יכול טכנית, אבל הוא זה שצריך להחליט". ובסופו של דבר, אחרי כל השכנועים, מסי היה איתן בדעתו: הבית מבחינתו תמיד היה ארגנטינה, ושם הוא רצה לשחק.
אבל בסיפור הזה היתה גם צלע שלישית - ושם, מסתבר, עדיין נרדמו. בסוף 2002, כשמסי היה בן 15, מאמן נבחרת ארגנטינה דאז מרסלו ביילסה ועוזרו קלאודיו ויבאס הגיעו לברצלונה, במסגרת מסע שהם עשו לאירופה על מנת לעקוב אחרי שחקני הנבחרת. שם, אנשיו של מסי ניסו לנצל את ההזדמנות - וסוף סוף להעיר את הארגנטינאים, בדרך מקורית.
גאג'ולי פנה לז'אומה מארסט, עיתונאי שעבד אז בערוץ הטלוויזיה של ברצלונה וסיקר מקרוב את "לה מאסיה". "ז'אומה", ציטט מארסט את גאג'ולי, "אני צריך טובה. הנבחרות הצעירות בארגנטינה לא מכירות את ליאו. אנחנו צריכים לשלוח להם קלטת, כי כאן הנבחרת הספרדית רוצה אותו, אבל הוא ארגנטינאי". ומארסט אכן הכין קלטת עם מיטב המהלכים של מסי במחלקות הצעירות של בארסה.
גאג'ולי, חמוש בקלטת, הגיע למלון שבו שהו ביילסה ו-ויבאס, כדי לפגוש אותם. "אני רוצה להראות לכם ילד בבארסה שאתם בטוח תאהבו". ויבאס: "הוא התחיל לדבר איתי על מסי והראה לי צילומים שלו, כי ספרד ניסו לשכנע אותו לשחק אצלם. בקלטת ראיתי את מסי מכדרר, מתקתק בלמים, מאוד קטן אבל מאוד נחוש".
"ביילסה שאל אותי: 'הוא משחק טוב?' עניתי: הוא לא רק משחק טוב, הוא מדהים! הראיתי לו את הקלטת, וביילסה ביקש ממני לא להריץ מהר מדי - לראות את זה במהירות רגילה. אמרתי לו: זו המהירות הרגילה. ביילסה אמר לי: הילד הזה בלתי ייאמן!".
ואז הגיעה שנת 2003. בקיץ, התקיים בפינלנד גביע העולם עד גיל 17 ("המונדיאליטו"). במשך חודשיים שלמים הקלטת לא הגיעה לארגנטינה, בגלל משחקי ידידות שהנבחרת קיימה. כשוויבאס וביילסה חזרו לארגנטינה, ויבאס נפגש ישירות עם מאמן נבחרת הנוער, הוגו טוקאלי, אבל זה היה מאוחר מדי. למרות שצפה במסי והתלהב, היו רק 15 ימים עד הטורניר. טוקאלי החליט לא לזמן את מסי.
המאמן הסביר: "לא זימנתי אותו כי היינו קרובים מדי לנסיעה. זה היה סגל ששיחק במוקדמות בדרום אמריקה ועבד קשה כדי להגיע למונדיאליטו. לא רציתי להשאיר בחוץ שחקן שעבד כל כך קשה והתאמן כמעט שנתיים, רק כדי להביא את מסי".
צחוק הגורל היה שארגנטינה, ללא מסי, הגיעה עד חצי הגמר - שם היא פגשה את נבחרת ספרד. כוכב הנבחרת הספרדית, ססק פברגאס ששיחק יחד עם מסי, כבש את שער הניצחון במשחק שהחל עם יתרון ארגנטינאי של 0:2 - ונגמר עם 2:3 ספרדי. במפגש אחרי המשחק, השף של נבחרת ספרד פגש את טוקאלי ואמר לו: "אם היית מביא את הילד הזה מברצלונה, היית לוקח אליפות עם הקבוצה שיש לך". טוקאלי התוודה: "זה כאילו תקעו בי חנית. אמרתי לו: מי, מסי? השף ענה: איך לא הבאת אותו אם אתה מכיר אותו?!".
"לא ישנתי באותו לילה", המשיך טוקאלי. דיברתי עם גרונדונה, ואמרתי לו שחייבים בדחיפות לאפשר שמסי ישחק בנבחרת ארגנטינה. על פי חוקי פיפ"א דאז, על מנת ששחקן יוכל להירשם בנבחרת לאומית - הוא צריך להיות מזומן פעם אחת למשחק רשמי תחת החותמת של פיפ"א. אבל אז, ההתאחדות הארגנטינאית היתה צריכה למצוא אותו - ומסי הרי היה אז בברצלונה.
היה נחוש לשחק עבור ארגטינה (photo by Matt Roberts/Offside/Getty Images)
וכך, אנשי ההתאחדות הארגנטינאית, נאלצו לחפש בספר טלפונים את כל האנשים ששם משפחתם הוא "מסי", כדי לנסות ולאתר את קרוב המשפחה של הכדורגלן. מנהל הקבוצה של ארגנטינה, עומאר סוטו, הגיע בסופו של דבר לדוד של ליאו מסי: "התקשרתי וביקשתי את ליאונרדו מסי, כי חשבתי ש'ליאו' זה קיצור של לאונרדו. חורחה, אבא שלו, אמר: 'לא קוראים לו ליאונרדו'. כשהטלפון חייג וחורחה ענה והבין שזה מארגנטינה, הוא ענה רק: 'סוף סוף. סוף סוף נזכרתם בבן שלי. הוא רוצה לשחק עבור ארגנטינה".
וכך, אורגנו שני משחקי ידידות - שכל מטרתם היתה שמסי יופיע במדי הנבחרת, ויהפוך רשמית לשחקן של נבחרת ארגנטינה. ביוני 2004 ארגנטינה קבעה משחקים נגד פרגוואי ואורוגוואי, והביא אליהם שופט רשמי של פיפ"א. המועדים נבחרו בקפידה: 29 ביוני היה יום השנה לזכייה של ארגנטינה במונדיאל 1986.
גם האצטדיון היה האצטדיון של ארחנטינוס ג'וניורס, היכן שמראדונה ערך את הופעת הבכורה שלו במדים הלאומיים. הכל היה מוכן ליורש. מסי נכנס כמחליף במדי הנבחרת עד גיל 20, שפגשה את פרגוואי עד גיל 23, כבש שער והרשים. והשאר, כמו שאומרת הדמות של מוטל'ה שפיגלר ב"בובה של לילה", היסטוריה.
הסיפור של מסי ונבחרת ספרד הוא, כנראה, ה-"What If" הגדול בהיסטוריה - איך היה נראה היום הכדורגל העולמי, אם הדור הספרדי שזכה באליפות אירופה לאומות 2008 ו-2012, ובתווך במונדיאל 2010, היה כולל גם את מסי? ייתכן וכל הנחות היסוד שלנו על כדורגל היו משתנות - אם נבחרת כזו היתה באה לעולם.
בסופו של דבר, ספרד הסתדרה מצוין גם בלעדיו, ובוודאי שארגנטינה נהנתה מכך שמסי בסופו של דבר בחר בה. איש לא ניזוק. ועדיין, המחשבה שהקישור של צ'אבי ואינייסטה היה משתף פעולה עם כוכב כמו מסי גם ב"לה רוחה" - לא יכולה שלא להצית את הדמיון.
עכשיו, כשהרומן בין מסי לארגנטינה מדליק מחדש את העולם, אי אפשר שלא לחשוב כמה ההיסטוריה היא דבר חמקמק. איך לעתים, תנועה קלה של משק כנפי ההיסטוריה היתה יכולה לשנות הכל - את הכדורגל, ואולי גם את העולם. ואיך לפעמים נראטיבים ושינויים היסטוריים ואירועים בלתי נתפסים - לא היו קורים בגלל צעדים קטנים. איך קלטת VHS אחת שינתה את הכדורגל העולמי.