מכבי חיפה פתחה במשחקי גביע הטוטו שלה פינת ליטוף. היא ספגה שמונה שערים בשלושה משחקים, בכל אחד מהם השחקן היריב מלוטף כל הדרך לשער, מפנים לו מקום, כמעט ללא אגרסיביות או הפרעות בדרך. לצוות המקצועי יש עוד קצת יותר משבועיים לפרק את פינת הליטוף הזה, לגרום לשחקנים להבין שככה זה לא יכול להמשך, אחרת הקבוצה תצטרך כושר ספיגה של טיטול.
ועוד דבר חשוב - אסור לטעות ולחשוב שזהות השחקנים תקבע אם הקבוצה תהיה חזקה ואגרסיבית. שם השחקן לא משנה. פעם זה היה מוחמד אבו פאני, עכשיו זה ירין לוי, איתן אזולאי או עלי מוחמד. את האיכות יש לכל אחד מהם, אבל אגרסיביות היא עניין של החלטה. וזה מתחיל בברק בכר. מאמן לא יכול לקבל שחקנים עושים טובה שעולים לדשא. זה חייב לבוא לידי ביטוי מהחלוץ ועד אחרון השחקנים.
בשנים הגדולות, גם שחקנים כמו עומר אצילי ודיא סבע ידעו שאם לא יתנפלו על היריבה, אין להם סיכוי לשחק. על אחת כמה וכמה שחקנים בעמדה אחורית יותר. כיום, מכבי חיפה לא מתנפלת, כמעט כל איזור במגרש מוגדר כפינת ליטוף ודרכה הדרך לשער סלולה.
די לראות את השער שכבשה אמש הפועל באר שבע מול הכוכב האדום בלגרד כדי להבין מה קורה אצל רן קוז'וך. השער של זאהי אחמד לא הובקע במקרה והוא גם הסיבה שלא מגיעים לשער של באר שבע בקלות. לחץ מתואם, התנפלות מצד כולם, כל טעות או סטייה קטנה יכולה לעלות ביוקר. אבל כאשר זה מתואם ויש שחקנים שמאומנים לכך, הקבוצה מרוויחה לא רק הגנתית, אלא גם התקפית.
מעבר לזה, לא ברור לי איך במכבי חיפה לא מבינים שחסר קשר אחורי בסגנון אחר, יותר חזק, סטייל לוקאס ונטורה. שחקן כזה לא רק יוסיף אגרסיביות, אלא יהפוך את ירין לוי לשחקן טוב יותר. אגב, איתן אזולאי כן עושה לעיתים את ההתנפלות. כך הגיע אחד השערים מול עירוני טבריה. אבל כשאירוע כזה קורה על בסיס קבוע וברמה הקבוצתית, מצד כל שחקן ושחקן, האפקט הרבה יותר גדול.
לא היה צריך להגיע למצב ששבועיים וחצי לפתיחת העונה, מתחילים להבין את הבעיה. היו צריכים לשים לב הרבה קודם, כשראו את הטיילת שיש במרכז השדה. יש זמן לפרק את הטיילת, להציב מחסומים ולגרום לשחקנים להתנהל אחרת. במצב הנוכחי, הפועל רמת גן תפרק את מכבי חיפה במחזור הפתיחה, ואין מה לדבר על מפגשים מול יריבות חזקות יותר כמו מכבי תל אביב, הפועל באר שבע ובית"ר ירושלים. ליטופים זה נחמד בבית עם הילדים, לא על מגרש כדורגל.