אז איך אתה מסכם את המונדיאל הזה?
אני עדיין קצת מרוקן, בלי אוויר וגוף, מנסה להתאושש מההפסד של הולנד (הגיע לספרד), אז אולי אני רואה צל הרים כהרים, אבל אני לא מתלהב ולא מתאכזב. איפשהו בעמדת הפרווה פלוס. שלב בתים עלוב, שלב נוק-אאוט אלוף, וגמר שהוא מועדון קרב. ציון 7 פלוס שהופך ל-8 מינוס כאשר מכניסים למשוואה את הסברת הפנים וההצלחה הפנומנאלית של דרום אפריקה באירגון ובאירוח. היה צריך לקפוץ לשם כדי להבין עד כמה איכות המשחקים יכולה להפוך שולית, כאשר התפאורה - החוויה האפריקנית - כה ייחודית ומשמעותית. איך אומרים: Once you go black – you never go back

לא תימלט מהשאלה הקבועה למומחים ולפרשנים – האם גביע העולם הזה הביא בכנפיו בשורה חדשה?
מבחינת הכדורגל – ממש לא. זו בכלל יומרה מפוקפקת להאמין שטורניר שמתקיים כל ארבע שנים, ומגיע תמיד אחרי ארבע עונות אינטנסיביות בכל הליגות והמפעלים בעולם, יכול לייצר לפתע חידושים, המצאות ופריצות דרך. אם נוצרות מהפכות שכאלה - ובעידן הנוכחי כבר ניסו הכל ונדיר מאוד לחדש – הן קורות ב-48 החודשים בין הטורנירים.

אם יש בשורה, היא דווקא לאנשי הממלכה השביעית, התקשורת, מומחיה ופרשניה, והיא לא טאקטיקה מהפכנית כלשהי שלא הבאנו בחשבון, אלא יותר הפקת לקחים המחייבת מהפכה בחשיבה. לתמנון הזה יש שתי זרועות: א. הסגידה לכוכבים זקוקה לתיקון. אין שחקן אחד ששווה את כל הפוקוס והזרקורים תוך הזנחה פושעת של התלכיד המקיף אותו. ליאו מסי, רונאלדו, קאקה, וויין רוני לימדו את השיעור הזה. הנה מה שכתב גולש בפורום אינטרנט ישראלי אינטליגנטי: "החבר'ה באולפן  משקפים את הבנת הכדורגל של האוכלוסיה הממוצעת בפיצוציה בשכונה. אין באמת מונדיאל. יש מסי ורונאלדו, ויש נבחרות שמשחקות בונקר וכאלה שמשחקות יפה. זהו. כאשר אספתי בכיתה ד' מדבקות של סופרגול -  ככה ראיתי את המציאות. כנראה שיש אנשים שלא יכולים לצאת מזה".

ויש גם את ההיצמדות האובססיבית לעולם הישן וסדריו הנוחים. ההליכה עם הגדול והמוכר, שלא לומר הגדול והמוכר (כ' בצירה). הזלזול המתנשא באנדרדוג. ההליכה עם הקונצנזוס הרחב. הפריטה על מוסכמות כאילו אין בלתן. וההתעלמות הגורפת ממדינות (ו/או קבוצות) לא אופנתיות, מהאלמנטים הכי חשובים בהפיכת הכדורגל לספורט הנפוץ והאהוב בתבל: מזל, מקריות, צ'אנס. הניסיון לנפץ את הרומנטיקה על מזבח המדע המדוייק. המונדיאל הזה שיכתב היסטוריה. הביא אלופת עולם חדשה, גמר חדש. הוליד נצורות והעיף גדולות. טרף קלפים ודיעות קדומות באותו תיאבון. הוא חייב לסגל לנו, העיתונאים, מבט מזווית אחרת. ללמדנו משנה זהירות. לראות את התמונה המלאה גם אם הכוס של מסי ריקה. הסיכוי שנפנים? קטן יותר מזה שבלאטר ופלאטיני יצמידו מסך נייד לשופטים.

היה חסר לך משהו במונדיאל הזה?
כן, מפגש בין ספרד לברזיל – שתי הנבחרות הטובות ביותר בטורניר. בעלות פוטנציאל ההלהבה הגדול ביותר. ברזיל היתה הנבחרת המרשימה ביותר במשך ארבעה וחצי משחקים, עד ששלושת רבעי שעה הולנדית שיבשה את דעתה. ספרד לא מיצתה את יכולת הטיקי-טאקה שלה גם משום שנתקלה השכם והערב בביצורים שדרשו ממנה להשקיע הרבה יותר מאמץ בפילוס נתיב כדי לירות מתוך נקיק, וגם מפני שלא היתה אמיצה דיה לוותר על פרננדו טורס הבלתי כשיר מוקדם מספיק, ולהמר על קשר אחורי אחד בלבד ולתת לפברגאס ו/או נאבאס (ראיתם את השפעתם בגמר) יותר דקות. יש לי תחושה שברזיל – ספרד היה הרבה פחות לוחמני והרבה יותר חלומי. לעולם לא נדע. או לפחות עד 2014.

ומה תזכור מ-2010 עד אז?
את רבע הגמר בסוקר סיטי בין גאנה לאורוגוואי. בעיקר את גאנה שובת העין ושוברת הלבבות. אם גרמניה היתה הברזיל של אירופה, אז גאנה היא הברזיל של אפריקה. שליטה בכדור, טכניקה, משמעת, טאקטיקה, כושר גופני – כל התכונות ששוייכו לברזיל וגאנה גם יחד. בסופו של יום הן עפו באותו יום, אבל גאנה אפילו נותרה עם יותר אשראי בסעיף החוסן המנטלי. ברזיל נשברה משער שיוויון כאשר היה לה זמן רב לתקן, גאנה התפרקה מפנדל עשר שניות לסיום ההארכה, שאחריו יש רק... פנדלים.

אורוגוואי הוכיחה שאפשר לקחת מגאנה את חצי הגמר האפריקני הראשון בהיסטוריה, אבל מה שאי אפשר יהיה לקחת מהכוכבים השחורים זה את תרומתם למשחק הדרמטי בטורניר. לסיפור האגדה, עם הסוף הרע לתפארת, שיעבור מדור לדור. גם לואיס סוארס נחקק כגיבור הכי יוצא דופן של אומה ומונדיאל. ואם אחרי הסיפור, הזיכרון, אנו רודפים – הרי שמהות וגודל האושר והאכזריות הספורטיבית, הצועדים יד ביד, תכלת מול אדמדם, זה לצד זו, הפציעו ובאו, כבשו ושברו, במשחק הזה ביוהנסבורג אפילו יותר מאשר במפגש האחרון של מונדיאל 2010 שנערך על אותה פיסת דשא.

כמעט אלף מילים, ואף אחת לא על אנגליה? מה קורה לך, אתה מנסה בכוח להתעלם מהביזיון ולהתחמק מהתייחסות אליו?
כנראה שמה שלא אומר בנושא הזה לא ייקלט. אני מכיר את אנגליה על כל פגמיה. היא מעולם לא הצליחה להוליך אותי שולל. כמו אבא מסור הרואה את ילדיו נאבקים במגבלותיהם, לא הסתרתי לרגע את מצוקתם. בניסיון לסייע, להנחיל פרופורציות, לדכא שאיפות סרק, עמדתי והטפתי בשער יום ולילה ללא הפוגה: אנגליה לא מספיק טובה. וויין רוני, פרנק למפארד ופאביו קאפלו לא מספיקים כדי להצילה מעצמה. נו, טוב, לא שיערתי שרוני עצמו יהפוך ממציל לחציל. זה כמובן לא יעזור לי. בכל אשר אלך, לאן שלא אפנה, עדיין באים, ניגשים ופונים אלי בנוסח "ומה אתה אומר על אנגליה שלך? אכלת אותה. כל הדיבורים שלך, כל התקוות שטיפחתם (!), כל הציפיות שפיתחתם (!), הכל התנפץ. איך אתה מסביר את זה?". אז הנה לכם הסבר למפרע: אנגליה לא מספיק טובה. בית דין לא יעזור: היא תיכשל גם ביורו 2012 וגם בגביע העולם 2014. בית דין לא יעזור: איש לא יזכור לי את זה.

ומה בדבר שידורי המונדיאל? אתה מוכן להיות כן ולנתח גם את עמיתיך?
הנה קטע קצר שנפל לידי (ולמוחי הקודח מחפירות) מיומנו של השדר הבכיר במונדיאל: "הקור נחת עלינו ואני גם די מותש. יצאנו הלילה מהאיצטדיון וחיפשנו את המונית שהזמנו, והיא לא המתינה במקום שסוכם. דני ידע מיד מדוע. "תשמע, מאיר, הוא היה שם לבד, היינו צריכים למסור לו... פרטים יותר מדויקים". אלא שאחרי חיפוש קצר התברר שהנהג האפריקני החביב בסך הכל הלך לשירותים. "אתה רואה", אמר דני, "הוא היה משמאל, פנוי לחלוטין".

למעשה הצדק עימכם. במקצוע שלנו יש חוק בלתי כתוב: כלב לא נושך כלב. אין מקום למתיחת ביקורת בין קולגות. אבל דרא"פ 2010 מחייב סטייה מהתקן. אי אפשר לעמוד מן הצד ולשתוק, לתת לשיירה לעבור ללא נביחה. משום שבטורניר הזה בחירת שניים מתוך שלושה הפרשנים שנשלחו למגרשים היתה שערורייתית. לא בגלל הבורות, העילגות, הקלישאות והרדידות של היושב בעמדה, אלא משום שהבוסים שבחרו בו ידעו ויודעים היטב את משקלו הסגולי הנוצתי – ובכל זאת הלכו על המינוי בגלל פוליטיזציה, אינטרסים, קיבעון, שמרנות, העדר ענייניות, והתעלמות בוטה מהצופה. התוצאה היא שהמקצוע בו אנו עוסקים עבר הזנייה. משוואה הפוכה: לאירוע הספורט החשוב והגדול בגלובוס, משוגרים האנשים הכי בלתי מתאימים, הכי רחוקים מהפסגה. זה לא היה קורה בטלוויזיה אם היה מדובר באירוע כלכלי, תרבותי, חברתי, פוליטי בסדר גודל שכזה. אבל בכדורגל? למי איכפת. ובכן, נדמה לי שלכם איכפת, אפילו מאוד. ולכן לי איכפת. עד כדי כך שאני מוכן להפר את החוק. די, הגיעו מים עד מיקרופון.

תפסנו אותך: את הפטנט הזה של שאלות ותשובות העתקת מביל סימונס מ-ESPN. מזל שלא כתבת 5000 מילים, כמוהו. אבל סימונס פתח את מסכת הקושיות שלו בתמיכה במשחקי המונדיאל (וגם האולימפיאדה) פעם בשלוש שנים. אתה מסכים?
בטח. וגם מאמץ את הנימוקים שלו, ומוסיף סיכום משלי: ספורט זה כמו סקס - אף פעם אין יותר מדי.