"עברו יותר מ-40 שנה מאז, אבל לא עובר שבוע מבלי שמישהו מזכיר לי את היום בו אנגליה זכתה באליפות העולם", כותב ג'ף הרסט, מי שכבש שלושער בגמר בוומבלי מול גרמניה המערבית, כולל את הגול ההוא שהיה-או-לא-היה, בעמוד הפתיחה של האוטוביוגרפיה שלו "1966 וכל זה". עד כדי כך היה הגביע העולמי ההוא חריג ויוצא מן הכלל. למען השם, אנגליה זכתה בו! אבל אולי אלה דווקא המלים שלו בסוף הפרק הראשון, כשהוא מספר איך "תוצאות משחק הגמר ההוא שינו את הכדורגל באנגליה ואת האופן בו כוכבי כדורגל חיים בה", הן שחשובות באמת, כי יש בהן רמז מדוע ההישג ההוא נותר בודד בשמי ההישגים של הכדורגל האנגלי.
כי הכדורגל האנגלי באופן מיוחד הוא הרבה יותר מכדורגל. ולכן הוא גם הרבה פחות כדורגל. זה נכון לכל התקופות מאז שהמשחק הזה הומצא באי הבריטי ועד לימים בהם הוא משוחק בו בעיקר על ידי זרים (לפחות בפרמייר-ליג). וזה הלך והפך יותר ויותר נכון ככל שהעולם התפתח, שהכדורגל התפתח בעולם ושאנגליה התפתחה בכל הקשור לתקשורת, לטכנולוגיה ולמשכורות השחקנים. אבל ב-1966, דווקא אז, דבר לא עמד בין אנגליה לבין זכיה בגביע העולם.
סיימון קופר, אולי כותב הספורט החשוב בעולם, פירסם אשתקד ספר תחת הכותרת "מדוע אנגליה מפסידה", בו הוא דן בהרבה מאוד שאלות הקשורות לכדורגל ועוסק בהרחבה מיוחדת בשאלה שבכותרת. אבל תוך כדי קריאת התשובה שלו מתעוררת נקודת מבט דווקא לא אנגלו-צנטרית ויחד איתה השאלה שבאמת צריך לשאול: איך קרה בכל זאת שפעם אחת אנגליה כן ניצחה?
איך קרה מלכתחילה שאנגליה קיבלה את אירוח המונדיאל? הרי גרמניה וספרד היו אופציות טבעיות יותר; הרי את שלושה המונדיאלים הראשונים אנגליה בכלל החרימה; הרי ב-4 גביעי העולם בהם אנגליה כן השתתפה (50-62) היא ניצחה רק 3 מ-14 המשחקים שלה ובכלל לא נמנתה על כוחות הכדורגל הגדולים של התקופה. ואיך קרה שאנגליה הצליחה סוף סוף להציג כדורגל שמייצר תוצאות ועלתה מהמקום הראשון מבית שכלל את אורוגוואי, מכסיקו וצרפת החזקות (מאוד)? איך קרה שלמרות שלאורך כל הטורניר ההגרלה זימנה לה רק יריבות מאוד חזקות וכמעט תמיד כאלה שהייתה להן מוטיבציה מיוחדת לנצח את אנגליה, היא עדיין המשיכה הלאה אחרי כל שלב נוק-אאוט? ואיך קרה שדווקא בפעם הזאת, לראשונה ולאחרונה בהיסטוריה, צדק המנג'ר שלה כשאמר לפני הטורניר ש"אנחנו הולכים לזכות בו", למרות שכל מנג'ר של שלושת האריות אמר את זה לפני (ולעתים גם אחרי) בכל מונדיאל שאנגליה השתתפה בו (ולעתים גם כאלה שלא. באמת)?
נתחיל מההתחלה. אנגליה קיבלה את הזכות לארח את הטורניר הזה בגלל שב-1963 צוינו מאה שנים להקמתה של ההתאחדות לכדורגל האגלית, ה-FA. ההתאחדות הראשונה, במדינה שהמציאה את המשחק. בפיפ"א קפצו על ההזדמנות לרצות את החברה הכי ותיקה והכי לא מאושרת של הארגון. ספרד התנחמה באירוח יורו 1964, גרמניה הייתה הבאה בתור לקבל את גביע העולם כשזה מגיע לאירופה (74') וספרד זכתה לפעם הראשונה שלה מיד לאחר מכן (1982. מדובר על תקופה בה קוימה רוטציה לא רשמית בין אירופה לאמריקה).
אז איך אנגליה בכל זאת התגברה על רקורד עלוב והצליחה לסיים ראשונה בבית מאוד קשה? "פשוט היינו הנבחרת היחידה בתולדות אנגליה שהייתה מספיק טובה כדי לזכות בטורניר הזה", מסביר בצניעות הרסט בספרו. אבל מעבר לכישרון המוכח, הוא גם דואג לחזור ולהדגיש אין-ספור פעמים שני רעיונות מרכזיים: 1) זו הייתה נבחרת מאוד מגובשת בראשות השלישיה של ווסטהאם: הרסט, הקפטן בובי מור והקשר הצעיר מרטין פטרס. שלישיה שבאותם ימים הפכה את ווסטהאם הצנועה למועדון צמרת ושהגיעה שלוש שנים ברציפות לגמר בוומבלי (גביע אנגלי ב-64', גביע המחזיקות ב-65' וגביע העולם ב-66'), וניצחה את כולם. 2) המאמן היה ראמזי. סר אלף ראמזי. וכולם בנבחרת העריצו אותו.
הרסט, שמזכיר רבות כמה השפעה הייתה לראמזי על השחקנים, מספר עליו: "הוא היה דמות מרשימה, כזו שמשאירה עליך חותם מיד. אלף היה שואל אותך שאלות על המשחק, מתייעץ איתך, ומקשיב לתשובות שלך. נותן לך את הרושם שאחר כך הוא יעשה שימוש במה שהשחקנים אומרים". אבל החשיבות של ראמזי האגדי נמתחה הרבה מעבר לצורה בה ניצל את הכישרון והלכידות הייחודיים של אותה נבחרת אנגליה. ראמזי הביא לה חידוש טקטי. ועבור נבחרת אנגליה, בעיקר בעידן טרום-בוסמן, זה היה כמו להביא איי-פאד לישראל בעידן הטרום-תקנות-מתאימות-של-משרד-התקשורת: משימה שדורשת אומץ וחזון. וקצת מזל.
ארתור רואו, שקריירת האימון הצעירה שלו יצאה להפסקה בזמן מלחמת העולם השניה, מצא עצמו אחריה בהונגריה, אמנם עדיין לפני שפירקה את אנגליה באותו צמד משחקים נודע בתחילת שנות החמישים, אבל כבר אז אומת כדורגל מתוחכמת. כשחזר לאנגליה בסוף שנות הארבעים הוא לקח את טוטנהאם מהליגה השניה כל הדרך לאליפות אנגליה, תוך שהוא מיישם שיטה חדשה, אותה אנחנו מכירים כיום בצמד המילים "דאבל פס", או בכדורסל: "תן ולך". אחת הפעולות הראשונות שלו על הקווים של התרנגולים הייתה להחתים את ראמזי, שאת הבנת המשחק שלו מהקו האחורי רואו פשוט העריץ. רואו הפך את ראמזי לשחקן ההגנה התוקף הראשון. בכל פעם שאתם רואים מגן עושה דאבל פס באגף ונכנס עמוק אל שטח האויב, אתם רואים את רואו וראמזי. אחר כך הגיעו פרנץ בקנבאואר והליברו, אבל היסודות כבר היו שם. וזה מה שראמזי הביא לנבחרת שלו.
הרסט והקוון שאישר את הגול ההוא (gettyimages)
פתאום, ולראשונה מזה עשרות שנים (וגם לאחרונה לעשרות שנים), אנגליה הגיעה לטורניר בינ"ל לא רק עם נבחרת מאוד מוכשרת ומגובשת, ואחת שעדיין לא מזוהמת בכל מה שהאנגלים יודעים לזהם איתו את הספורטאים שלהם ("נשארנו בווסטהאם כי לסיים בטופ 6 הספיק לנו, את התהילה והכבוד רכשנו במדים הלאומיים", מספר הרסט סיפורים מעולם מדומיין), אלא גם עם עליונות טקטית.
משחקי גביע העולם של 1966 ידעו הרבה מאוד שערוריות שיפוט. זה התחיל במשחק של אנגליה מול אורוגוואי, שהרגישה מקופחת בסיומו, נגמר באותו שער שהיה-או-לא-היה בהארכה בוומבלי בגמר, ועבר דרך משחק המכות המפורסם בין ארגנטינה למארחים ברבע הגמר. היו כאלה (בעיקר דרום אמריקנים) שגם אמרו שמנחם אשכנזי הישראלי, עם שני פנדלים שהעניק לזכות פורטוגל שעזרו לה לחזור מפיגור 3:0 אחרי 25 דקות לניצחון 3:5, היה חלק מקנוניה שתכליתה ליצור חצי גמר כל-אירופאי. ככה שאין ספק שבין אם לא היה דבר בהאשמות כלפי השופטים באותו טורניר ובטח אם כן היה (ולא היה), הרי שבתור המארחת אנגליה נהנתה לא רק מתמיכתו של הקהל המעולה שלה, באיצטדיונים הנהדרים שלה, אלא גם משיפוט ביתי. דבר שכל מארחת נהנית ממנו לעתים די קרובות.
וכך, עם הביתיות והשופטים, הכישרון והלכידות, המאמן והשיטה – אנגליה הצליחה פעם אחת (ולתמיד) להיות אלופת העולם במשחק שהמציאה. אבל מאז עושה רושם שהיא נהנית יותר להפסיד מאשר לנצח. ככה זה במדינה שהנרטיב שלה הוא של "אומה שהיא בהנגאובר, כיוון שפעם היא הייתה אימפריה והדבר היחיד שמונע ממנה לממש את זכותה להיות אימפריה גם היום זה רק חוסר מזל", כפי שמנתח קופר. יש דברים שגם זכיה בגביע העולם, וגם 40 שנה, לא ישנו לעולם.
-
אז ככה האנגלים עצרו את פלה... (gettyimages)
-
עבר או לא עבר? (gettyimages)